מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק י"ב: יד ההשגחה

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת​, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

לפרק האחד-עשר, "סודות אפלים", לחצו כאן.

"צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ" (מתוך הפיוט 'יגדל אלקים חי', לר' דניאל בן יהודה הדיין).

עצוב לחזות במהלך חייו של אדם שאיבד את אשת נעוריו בנסיבות טראגיות, ונאלץ עתה לגדל את חמשת ילדיו בגפו; אבל עצוב עוד יותר כאשר האדם הזה הוא אתה.

פעם, עוד בטרם טלטלה המחלה הארורה את קירות ביתם, רק לקריאות החירום ניתנה הרשות להפר את סדר יומו המוקפד. בימים הרחוקים ההם היתה נעמי מפזזת בין מרצפות המטבח, בידה האחת בוחשת בקדירה הריחנית, ובשנייה מנענעת את עגלתו של דוד הקטן ושולחת לעברו הברות רכות ומרגיעות. כואב לחשוב על נעמי במושגים של "פעם".

אבל יואב, בכל הכבוד הראוי לכישוריו האישיים וליכולתו המופלאה לבצע מספר מטלות בו זמנית, דומה לתלמיד חכם השוכח את תלמודו כל אימת שהוא נדרש לנהל לבדו את משק הבית, ובמקביל להשליט סדר בין הדיירים הקטנים המכנים אותו "אבא".

ובכלל, לא קל לו לאלמן להגיע לרגע שבו עליו לשחרר את העבר, להודות כי הוא לא יכול לשאת עוד את הבדידות ולהיפתח לאפשרות שמישהי אחרת תמלא את מקומה של אם ילדיו. אבל כמו כל החלטה לשינוי המתבשלת לאטה מאינספור רצונות קטנים, לבסוף גם יואב מחליט לעשות את הצעד המעשי הראשון לקראת הקמתו המחודשת של מוסד הנישואים.

"כרטיס משודך - שם פרטי ומשפחה: יואב רזאל; גיל: 43, גובה: 1.88; סטטוס: א + 5; אזור מגורים: תל אביב; עיסוק: אברך, פראמדיק באיחוד הצלה; מחפש: מישהי ש... – "

מקצב תקתוקי המקלדת פסק באחת, ומחשבות הנחתמות בסימני שאלה רבים מדי החלו לצוף בחללו של החדר. מה הוא מחפש באמת? אמא מחליפה? צדקנית יראת שמיים? אולי שותפה לחיים? – הכל נכון, אבל אין די בהגדרות הכוללניות שנזרקות כמו כדור פינג-פונג קופצני בין ירכתי תודעתו כדי להניח את דעתו. וככל שהוא הוגה בדמותה ובתכונותיה של גברת פרק ב' המיועדת, יואב מוצא עצמו מתוסכל יותר ויותר. מי זו שתרצה לבלות את שארית חייה לצד אלמן שחצה את שנות הארבעים, ולקחת תחת חסותה את חמשת ילדיו הצעירים? – לאלוקים הפתרונים.

ומה טבעי יותר ברגעי תסכול שכאלה מלהזעיק את השמרטפית בת-העשרה המתגוררת בבניין הסמוך, להתניע את הרכב ולהדרים אשדודה, לבית אחיו הצעיר? כוכבי השמיים הזרועים בהם כאבני חן מתכסים בענני משי מנותקים ושקופים למחצה, ומלווים את יואב במסעו השקט. 

מבין כל יושבי תבל, יהודה תמיד היה היחיד שידע באמת להקשיב – ללא עצות, ביקורת ושאר מרעין בשין. וכמו תמיד גם עכשיו, יואב נוחת אל תוך כורסת הבד הנמוכה הניצבת במרכזו של חדר העבודה המוכר, ומגולל את מצוקתו בפני אחיו הצעיר.

"אולי זה יישמע לך קצת מוזר, אבל אין לי מושג מה אני מחפש בכלל. אתה יודע מצוין שאין וגם לא תהיה אף אחת כמו נעמי. אני...", אמר יואב ונעצר. מרירות החלה לגאות במעלה גרונו, ויואב מיהר לכסות את פניו המאדימות בשתי ידיו החסונות. אך כמו בכל פעם שאזכר את שמה של רעייתו המנוחה, אף עתה התפרצה מתוכו התייפחות בלתי נשלטת.

"אני מצטער אחי", אומר יואב לאחר שנרגע מעט. "תבין, האשמה אוכלת אותי. לא ידעתי שהיא חולה. פשוט לא ידעתי".

"נכון, לא ידעת", מאשר יהודה.

"אם הייתי קצת יותר ערני, אולי היינו עולים על זה קודם, ואם במקום לבקר אותה כל כך הרבה על חוסר התפקוד שלה בבית, הייתי מתעניין בה ותומך... –"

"ואם תעצור לרגע ותפסיק להלקות את עצמך, מה יקרה אז?".

"אני לא יודע", נאנח יואב והשמיט את עיניו. "כנראה שהייתי פנוי יותר לחשוב קדימה. מילאתי היום את כרטיס המשודך באתר השידוכים התורני שהמלצת לי עליו, וכשהגעתי לחלק שבו אני אמור לפרט מה אני מחפש במשודכת, פשוט השתתקתי. אתה מבין איזו אחריות זו להכניס הביתה אישה חדשה? גם אם מישהי תרצה לקשור את חייה עם אחד כמוני, איך בדיוק אציג אותה בפני הילדים? בתור "האמא המחליפה" שלהם?".

"אתה מדבר עליה כאילו שהיא כבר כאן. השאלה היא אם אתה מרגיש מספיק מוכן להתחיל לשמוע הצעות. מה אתה אומר?".

"ככל שעובר הזמן אני מבין יותר שאין לי ברירה. הילדים זקוקים לאמא".

"ואתה?".

"אני חושב שכן", הוא משיב בשקט – ספק לעצמו, ספק לבן שיחו. גם הוא זקוק לאישה, ודאי; רק כך יוכל לחיות את שארית חייו כאדם שלם. ובכל זאת, גוש חמצמץ גואה בתוכו לנוכח המחשבה כי ייתכן שמישהי מהעולם שמעבר מצוטטת ברגעים אלה לשיחתם ואינה מרוצה מהחלטתו להתקדם הלאה ולבנות חיים משותפים עם אחרת. 

"אם כך, מה דעתך שנגדיר יחד אילו תכונות חשוב לך שיהיו בבת הזוג המיועדת? בוא דמיין רגע שהיא נמצאת כאן. תתאר לי איך – "

צליל דפיקות חלוש קוטע את שיחתם, ורגע לאחר מכן מציץ ראשו של יוסף מבעד לדלת. "אבא, הגיעה אורחת אחת ואמא קוראת לך לחדר שלכם", דיווח יוסף בנימה מלאת חשיבות. לא בכל יום הוא מתמנה לשליח המיוחד של אמא להזעיק את אבא לשיחה סודית.

"אל תזוז. אני כבר חוזר", מזהיר יהודה את אורחו ופוסע החוצה, מותיר את יואב לגבש בעצמו את דמותה של המיועדת.

* * *

"יהודה, אני צריכה שתשמור על הילדים לכמה דקות. המעסיקה שלי הגיעה לכאן. היא ביקשה לדבר איתי בדחיפות על העניין ההוא", אמרה לאה.

"את הרי יודעת שאני באמצע שיחה חשובה עם אחי. זה לא מתאים עכשיו. תקשיבי, אני לא מוכן שענייני העבודה שלך ישבשו לנו את סדרי הבית. למה הסכמת שהיא תגיע?".

"לא היתה לי כל כך ברירה. זה לא סובל דיחוי, תסמוך עלי. אעדכן אותך אחר כך בהתפתחויות. בבקשה, אני צריכה רק כמה דקות, טוב?". יהודה מביט בתחנוניה של רעייתו, ואף שהתעסקותה המיותרת בתככי המשרד מתחילה להימאס עליו, הוא מבין שאין זה הזמן והמקום להעלות את העניין על סדר היום.

"בסדר. אתן יכולות לשוחח בחדר העבודה שלי. יואב ואני נמתין בסלון", אומר יהודה בנימה מעשית ומרוחקת ויוצא מהחדר במרמור מופגן.

"אין כמוך. אני מעריכה את זה מאוד", לוחשת לאה לבעלה, אך מילותיה נותרות בחלל החדר ואינן מגיעות לאוזניו. 

* * *

דירתם של בני הזוג רזאל אינה מתיימרת להיות מפוארת ומרשימה, ונחשבת קטנטנה לפי אמות המידה המוכרות למיכל; ובכל זאת היא מוצאת עצמה מוקסמת מהחיים השוקקים בה. 

על הרצפה משמאלה מרכיבה תהילה פאזל צבעוני של תינוק חמוד המוטל בתוך תיבה, ורק לאחר שבראשה מתנגן שיר הילדים המוכר המספר על התיבה הקטנה ששטה לה על היאור הזך, נזכרת מיכל בשמו של הילוד המפורסם. "זה משה הקטן, נכון?".

"כן, יש לי פאזל כזה בגן, ואמא קנתה לי אותו לכבוד פסח", משיבה תהילה מבלי להרים את מבטה אל השואלת. 

"את מרכיבה יפה מאוד! רואים שאת מוכשרת. איך קוראים לך, חמודה?".

"קוראים לי תהילה, אני בת חמש ולגננת שלי קוראים סמדר. אמא סיפרה לי בסוד שאת המנהלת שלה. היא אמרה לי שמנהלת היא כמו גננת, אבל של גדולים",  מגלה תהילה כממתיקת סוד, וסוף סוף מרימה את ראשה מהפאזל ונועצת את מבטה התמים באורחת הזרה. 

פתיחותה של בת החמש מפתיעה את מיכל, והיא תוהה אם היא מאפיינת את כל הילדים בני גילה, או שמא תהילה חוננה בה באופן מיוחד. "את אוהבת את הגננת שלך?", שואלת מיכל. 

"אני הכי אוהבת את סמדר. היא מספרת סיפורים מעניינים ומרשה לנו לפעמים לשחק בתחפושות מפורים. אני הכי אוהבת להתחפש לאמא. יש בגן נעלי עקב וגם תיק צבעוני...". פטפוטיה של תהילה משפרים את מצב רוחה של מיכל ומשכיחים ממנה את הנסיבות המצערות שבגינן נאלצה לערוך את ביקור הבזק בביתה של לאה.

ובזמן שתהילה מנתה בפני האורחת החשובה את שמותיהן של מחצית מחברותיה, מופיעה לאה מתוך המסדרון, ואחריה מגיחים שני גברים הדומים להפליא בחזותם ופונים אל עבר המטבח. 

"עורכת הדין מיכל, בעלי ואחיו ישגיחו על הילדים כאן בסלון, ונוכל לשוחח בפרטיות בחדר העבודה". למרות הביקור הפרטי לו זכתה ממעסיקתה, לאה חשה לא בנוח לקרוא למיכל בשמה. היא עוזרת למיכל להתרומם מהספה הרכה בה שקעה, ומקרבת אליה את הקביים.

"יש לך ילדה מתוקה וחכמה. אני יכולה לשער מאיפה ירשה את שכלה המפותח", מחמיאה מיכל.

"תודה לך", אומרת לאה, ומשגרת את בעלת השכל המפותח לאביה. 

ללא כל התראה מוקדמת, תחושה מוזרה ואפילו מטרידה מפעפעת בתוכה עת מביטה מיכל בפניו של האדם העומד בפאתי המטבח ומשוחח עם בעלה של לאה. היא מכירה את האיש הזה. אבל מהיכן? אולי ראתה אותו בבית הכנסת בו ביקרה בשבת? לא אין, סיכוי. זיכרונה מאותת לה שהיא ראתה פעם את תווי הפנים האלה מקרוב. ובעוד היא מחטטת במאגרי המידע במוחה, התחזקו לפתע פעימות לבה וחרדה הציפה אותה. פלאשבקים מרגעי התאונה החלו להזדחל לתודעתה בזה אחר זה, נשימתה נעשתה מהירה וראשה הסתחרר. לולא הקביים שתמכו בה, היא וודאי היתה מאבדת את יציבותה ונוחתת על הספה ממנה התרוממה רק לפני רגע.

"מיכל? מיכל, את מרגישה טוב?", קריאותיה של לאה מחזירות אותה להווה.

"כן, כן", אומרת מיכל. מילא להטריד משפחה בשעת השכבת הילדים, אבל היא בפירוש אינה מעוניינת לעורר מהומות ולהפוך לעול נוסף עליה.

אך למרות רצונה הטוב לטשטש את תחושתה הרעה, חילופי הדברים בין השתיים מסבות את תשומת לבו של יואב, וככל פראמדיק מנוסה, הוא ניגש למיכל וביצע בה אנמנזה רפואית. "הדופק מעיד על לחץ דם נמוך", הודיע לאחר בדיקה ראשונית. "אני קופץ רגע להביא את תיק העזרה הראשונה מהרכב. ייתכן שתזדקקי למנת אנדרנלין".

* * *

"מיכל? עורכת הדין מיכל שטרן? את נראית מעורפלת!", נשמעו קריאותיה של לאה רגע לפני שיואב טרק אחריו את הדלת. וברגע ששולף יואב מארנקו את כרטיס הביקור שקיבל מידיה של נפגעת תאונת הדרכים בה טיפל מספר שבועות קודם לכן, ומאמת את תוכנו עם השם ששמע זה עתה נזרק בחלל קודם לכן, מצטרפים חלקי המידע זה לזה וחושפים בפני יואב תמונה שלמה.

איזה עולם קטן, חושב לעצמו בדרכו לרכב החונה. הגברת ההדורה בה טיפל אז, היא אותה מיכל הנזקקת לעזרתו הרפואית גם עתה. ואף שאין כל קשר בין חזותן החיצונית של שתיים אלה, יואב אינו יכול שלא להתרשם מיד ההשגחה שהובילה וגלגלה את המאורעות כך. בדיוק כך.

ואם יד ההשגחה היא שקושרת פעם אחר פעם בינו ובין מיכל שטרן זו, לא נותר לו אלא לברר מה השם יתברך רוצה ממנו. וככל שהוא מהרהר בשאלה זו תוך כדי שהוא מדלג בגרם המדרגות המוביל חזרה לדירת אחיו, מתחוור לו קצה בוהק של פתרון לשאלה האחרת שהובילה אותו לכאן הערב.