"נשמה טובה את", פרק ג’ - לקבל את הפחד

אני נכנסת אל המבנה הנמוך והיפהפה של "קסם החיים", וכרגיל ליבי גואה מהתרגשות. המקום הקסום הזה ממלא אותי בתחושת שליחות. היטב זוכרת אני את היום ההוא בו קרם החלום עור וגידים.

כמה משאבים הוזקקו למקום הזה, כמה כספים ומשאבי אנוש. בשלבי התכנון הראשונים התייאשתי ונסוגותי מהעניין. בסופו של דבר, תהילה בת השכנים היא שהיוותה את ה'טריגר' להקמת המיזם המיוחד הזה, מקום חם ואוהב לנערות שנפלטו ממסגרות החינוך מסיבות שונות.

אני זוכרת את היום שבו ראיתי את תהילה בת ה-15 בחדר המדרגות, ממררת בבכי ללא בושה. דמעות חמות מרטיבות את צווארונה המקומט והמוכתם מעט של חולצת התלבושת. ניגשתי אליה והזמנתי אותה לביתי. הגשתי לה ספל שוקו חם ועוגת שמרים טרייה, וישבתי לידה עד שנרגעה מעט.

בהמשך סיפרה לי הנערה, היתומה מאם, כי סולקה באותו יום מהסמינר למשך שבועיים. בטוחני שהעניין נעשה לאחר התייעצויות רבות, אך צר היה לי כל כך על הנערה חסרת האונים.

תהילה הצהירה באופן חד משמעי שאינה מוכנה לחזור ללמוד בסמינר הזה. מתחילת כיתה ט' לא תפקדה בו כתלמידה, הן מבחינת שמירת סדרים והן מבחינת למידה. מבחינה רגשית חשה שהצוות אינו מבין לליבה. גם עם החברות התקשתה ליצור קשר, כך שחשה בודדה וממורמרת.

יצרתי קשר עם אביה ועם סבתה האוהבת. עברנו יחד כברת דרך ארוכה כדי לנסות למצוא מקום לימוד חלופי מתאים בעבורה, עד שבסופו של דבר, לאחר מספר שבועות קשים מנשוא, החלטתי בהחלטה אמיצה ושקולה לפתוח את המקום שעליו חלמתי שנים.

נכנסתי אל האולם הקטן שהיווה כיתת לימוד, חדר אסיפות וגם מרכז לטיפולים פרא רפואיים ולמפגשי תמיכה.

והנה, היום הן יושבות כאן, 14 בנות מיוחדות שבונות את עצמן בעזרת אנשי מקצוע ותמיכה יומיומית.

מדי שבוע אני פוגשת אותן לשעת טיפול קבוצתי. יחד אנו עובדות על חיזוק משאבים והיכרות פנימית עמוקה, דרך מסע התמודדויות לא קל שבו הן משתפות זו את זו.

היום, לראשונה, מבקשת תהילה לספר את סיפורה הבלתי שגרתי בקבוצת הטיפול. אני אישית כבר שמעתי אותו ממנה, ואני מרגישה שאכן נכון יהא בעבורה לספרו גם לחברותיה בקבוצה.

אני מביטה בהן באהבה - עיניהן פקוחות לרווחה, עוטפות את חברתן בחיבוק גדול של הקשבה מכילה. בקשר אמיץ שקשה לתאר.

"אני לא זוכרת הרבה מהפיגוע," פותחת תהילה. "הייתי בת שש. עמדנו בתחנה והתכוננו לעלות לאוטובוס שבדיוק התקרב. לפתע שמעתי רעש נוראי, פיצוצים חזקים. הוטחתי על הרצפה, ואמא נפלה מעליי. שמעתי את היריות ואת זעקות השבר מסביב. ירייה אחת הייתה קרובה כל כך, עד שגופי התאבן לרגעים מהפיצוץ העז. חשתי בכאב חד המפלח את אוזני. לאחר מכן רפס גופה של אמא... לא הצלחתי להבין מדוע אמא לא קמה ובורחת. לא ידעתי שבכך שהגנה עליי בגופה, הצילה את חיי," עיניה של תהילה ברקו כאש.. "ילדה בת 6 לא יודעת לרוץ מהר יותר ממחבל שטוף שנאה, שכל מטרתו היא לרצוח אנשים רבים ככל האפשר.          

 לא יודעת כמה זמן שכבתי כך מתחת לאמא השקטה. שקטה מדי. השניות נאספו לדקות, והן נדמו לי כנצח. הצטנפתי על מקומי ככל שניתן, מבוהלת עד עמקי נשמתי. ליבי הלם, והגוף היה שטוף זיעה קרה. רעדתי בלי שליטה. המחבל היה קרוב כל כך, עד שיכולתי לחוש את הדף תנועותיו החדות והמהירות ואת השנאה נוטפת מבין תנועותיו החותכות, אך עקב ממדיה הגדולים של אמי לא שם לב לילדה שקבורה תחתיה." תהילה משתתקת לרגע.

בנות הקבוצה יושבות מאובנות במקומן, ועיניהן פעורות בזעזוע. תהילה ממשיכה לספר באותו ניגון שקט.

"המחבל נוטרל. אנשי ההצלה הגיעו לאזור, ואני המשכתי לשכב כך, רועדת בכל הגוף, אבל לא זועקת לעזרה. נאלמתי לחלוטין. חששתי שלעולם לא אוכל להגות מפי קול כלשהו. רציתי לצעוק, אך הקול לא עבר את מחסום הגרון, הוא נשאר בבטן. לוחץ, מעיק, וגדל לממדים מפחידים.

הרגשתי את הריח של אמא, מוכר ואהוב, מעורב בניחוח מתכתי, קר ובלתי מוכר. ומה אם אשאר פה עד עולם? חשבתי בהיגיון של ילדה.

אנשי כוחות ההצלה הרימו את גופתה של אמא, ואז שמעתי אותם צועקים: "לא ייאמן! יש פה ילדה, היא חיה!"

צעקות ההתרגשות נשמעו באוזניי כמו מתוך חלום. אני חיה? ואמא - מה איתה? חשתי כמו צוללת במים עמוקים. הקולות עומעמו אט אט, ושקעתי בשינה ברוכה – מנגנון הגנה זמני שבורא עולם יצר עבורי באותו הרגע."

תהילה נראתה כמתעוררת מתוך חלום בלהות. שערה היה סתור מעט, ולמרות הטון השקט שידר גופה חוסר מנוחה.

יכולתי לזהות את הפחד שולח זרועותיו לכל פינה בחדר. הבנות ישבו קפואות והמשיכו להביט בתהילה.

"זהו. אמא נפטרה, כידוע לכן. ואני פה, סובלת מחרדות איומות בכל הנוגע לנסיעה באוטובוסים או לתחנות מכל סוג שהוא. כבר שנים אני מתמודדת מול המגבלה הזו, הולכת ברגל שעות, מבזבזת כספים מיותרים למוניות. לא היה לי קל לספר לכן את כל זה."

"וואו, תהילה," מחבקת אותה רוני, "לא ידענו שעברת דבר נורא כזה."

הבנות מקיפות את תהילה בטבעת אוהבת, מגוננת, נמצאות איתה בכאב ובזעזוע.

תהילה ננערת ושואלת בחדות כהרגלה: "נעמה, יש איזו דרך לשנות את החוויה המפחידה הזו שעברתי?" עיניה מצפות.

"את מכירה דרך כזו?" אני שואלת בכאב.

"לא," תהילה משפילה מבטה.

 "ומה את מרגישה בקשר לזה?"

"זה מייצר לי בלנדר של פחדים וחרדות בתוך הבטן."

"את פוחדת," אני אומרת בפשטות.

"כן. מאוד. אף על פי שעברו מאז שנים רבות כל כך."

"אל תשכחנה ששנים לא שוחחתי על החוויה הזו עם איש," פונה תהילה אל הבנות, "כנראה הפחדים התעצמו בינתיים..."

"תהיי בפחד הזה, תהילה. הוא בתוכך, תסכימי לקבל אותו, תשאפי את הניחוח שלו, תרפי את עצמך לקבל את הפחד, להציף את כל כולך, תצעקי אותו."

תהילה מנסה להרפות מעט את גופה, אך ללא הצלחה. עיניה מצומצמות בחוזקה ואגרופיה לפותים היטב, הפחד יוצא במחול שדים מול עיניה, מאיים להציף את כולה. ליבה הולם בחוזקה.

בדרך כלל הייתה מנסה לגרש את הפחד. מה זה היה לה, לנעמה, היא חושבת לעצמה, מדוע היא מחזירה אותה אל הדבר הנורא הזה? צריך להילחם בו, בפחד, בכל הכוח, שלא יציף אותי. אסור. אסור!

"את רגילה להדוף אותו," אני אומרת. "ניסית כה הרבה פעמים להדוף אותו, וזה לא עזר. אז בואי, נסי פעם אחת לקבל אותו. אפשרי לו להיות, הרגישי בו בכל העוצמה. אנחנו אתך, תהילה."

גופה המתוח של תהילה רפה במשהו. וההתנגדות איבדה מעט מאחיזתה.

היא הזמינה את הפחד בלי להדוף, והוא מילא את ליבה, פשט בעצמותיה, זרם בדמה. היא הייתה כולה בתוך החוויה, במקום ההוא שבו איבדה את אמה באופן טרגי כל כך.

במשך מספר דקות יושבת תהילה בדממה, עצומת עיניים. וחווה את הפחד עד לשד העצמות, כולנו חשות בפעימות ליבה.

דקות של דומייה חולפות. הבנות עוצרות את נשימתן. לאחר זמן מה ניכר שהמתח בגופה פג, וחיוך קטנטן ועייף מאיר את פניה.

"הפחד נמצא בתוכך, הוא משתלט עלייך. הכירי אותו כדי שתדעי כיצד להתמודד אתו. תני לו להיות, קבלי אותו, הוא נמצא בתוכך. בשבוע הקרוב נסי פשוט לקבל אותו כשהוא בא, במקום להדוף, במקום לפחד מהפחד - להקשיב למה שיש לו לומר לך, לנסות לתאר אותו, לדמיין אותו נמצא בתוכך.

ההתנהלות הזו היא כמו קפיץ. כשאנחנו מושכים ומתנגדים, הקפיץ יימתח עוד ועוד. אך כשאנו מרפים - הקפיץ רפה גם הוא ומשתחרר. הצעד הראשון הוא להפסיק להתנגד."

"אנסה," תהילה נראית נינוחה ומשוחררת הרבה יותר, כאילו הוסר ממנה משא במשקל טון.

היום הייתה זו הפעם הראשונה שבה סיפרה לחברותיה על החוויה שעברה. תיארתי לעצמי שלאקט כזה יהיו השלכות משמעותיות עבורה.

* * *

נעמה לא עצמה עין באותו לילה. זיכרונותיה האישיים הקיפוה מכל עבר, וכאב עז לפת את חזה כמו במלתעות ברזל לוחצות.

'היא אמורה להיות כבת 18 היום. אם היא חיה באיזשהו מקום בעולם הגדול, יהא עליה לדעת  בהקדם את הסוד.'

ליבה הלם וטעם רחוק עלה בפיה, טעם של שייק מנגו עסיסי מהסוג שקיים רק בפיליפינים.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.