לעבור מתפקיד של מבוגר, לזה של נשוי, לזה של הורה

מרגע בו הגענו לגיל בגרות, אנו אמורים לסיים את השלב ההתפתחותי הראשון, ולהפוך (במקרה הטוב) ליצור בוגר ואחראי המכונה אדם, שמחשבת הבריאה מצפה ממנו להדמות לצלם עליון (אדם - מלשון אדמה לעליון). זהו שלב בו האדם מסוגל להבחין את עצמו כאינדיבידואל אוטונומי נבדל.

בשלב השני אנו שואפים למצוא את הנפש התאומה שלנו. הנישואין מעבירים אותנו טרנספורמציה, וממצב של פרט אנו הופכים לזוג.

המעבר הזה אמור להביא אותנו למצב של שלימות, שכן ידוע כי בעל ואישה הם אותה נשמה, שהתחלקה בשני גופים. מחשבת הבריאה נתנה לנו רמז עבה אודות משמעות הזוגיות, במאמר "אעשה לו עזר כנגדו". הזוגיות מורכבת מציוות של שני הפכים (בנקודת התיקון המרכזית), מתוך כוונה עליונה לגרום להם לעשות עבודה של אינטגרציה של הפכים. רעיון דומה נמצא בשיטת הרמב"ם, המכונה "דרך האמצע". על כך אמר ר' נחמן מברסלב, "יהודי צריך לדעת לשאת הפכים".

השלב השלישי, בו הזוג מביא ילדים לעולם, מגדיל את השבט ויוצר קהילה לדורי דורות, מביא להשלמת הייעוד הנשמתי - "פרו ורבו ומלאו את הארץ".

עד כאן נשמע די מוכר.

אלא שמסתבר שהמעבר מסטטוס של בוגר אחראי לסטטוס של נשוי, ומסטטוס של נשוי לסטטוס של הורה (ובהמשך מנהיג השבט המשפחתי), הוא מסכת של מעברים והתמודדויות, שאם לא מגיעים אליהם מצוידים בכלים המתאימים. הגם שנשנה סטטוס בתעודת הזיהוי, אנו עשויים למצוא את עצמנו לא זוג... אלא פרט.

לחיות בצוותא בזוגיות כזו שתוכל להביא ליצירה של דורות ישרים, זו משימה הדורשת תשומת לב. כל מקצוע בעולם דורש הכשרה ותעודות. אבל למקצוע ההורות, שהוא הבסיסי ביותר, אפשר להתקבל עם תעודת לידה בלבד. התוצאה העגומה היא התפוררות מוסד הנישואין, ויצירת אלטרנטיבות צבעוניות המבוססות על הפרעות נפשיות (ועוד בשיא ה"גאווה").

אז ננסה, במאמר קצר זה, להתוות אי אלו אבני דרך בתהליך, בהן רצוי לעצור ולהתאמן על מה שמכונה בשפה המקצועית "עבודת האינטגרציה", כדי לפחות לצאת ידי חובת האמרה "קשה באימונים, קל בקרב".

1. עקרון ראשון:הכירו את הקופסה

מודלים סוציולוגיים, אנתרופולוגיים ופסיכולוגיים שונים טרחו לחלק את האוכלוסייה לקלסיפיקציות של טיפוסי אישיות שונים, ולייצר הבחנות שיכולות ללכוד את המאפיינים המרכזיים של כל אב טיפוס. (אגב, היהדות עושה שימוש נרחב בהבחנות – למשל 4 המינים בלולב, 4 מידות בנותני צדקה (אבות ה', י"ג), 4 מידות ביושבים לפני ת"ח (שם, ט"ו). היכולת ליצור הבחנות ולהגדיר, מאפשרת להתיר את הפלונטר של מנגנוני ההגנה (קלגסי היצר הרע(, כמו קצה חוט בכדור צמר.

הבחנות אלו מסייעות למטפל לעשות סדר ולבצע פירוק לאחור של התנהגויות החוזרות על עצמן באפן אוטומטי ולא מודע (מה שאנו מכנים דפוסים חוזרים).

ניתן, באמצעות סיווג לטיפוסים, לעשות הבחנות לגבי כל מרכיב קוגניטיבי, רגשי, התנהגותי ופרסונאלי.

נבחן כמה דוגמאות.

סוגי מניעים שונים: להרשים, לקבל אהבה, להיות צודק.

סוגי פחדים: ביקורת, נטישה, דחיה, סכנות.

פוקוס אוטומטי שונה: אנשים, חפצים, חסרים, משאבים, הזדמנויות.

אזורי עיוורון שונים: פרטים קטנים, הזדמנויות, סיכונים, משאבים.

כששני בני זוג נפגשים, כל אחד מגיע עם "קופסה" שונה במוח, המורכבת ממערכת של הנחות יסוד, תבניות ופרדיגמות סדורות שונות לגבי כל נושא שרק אפשר להעלות על הדעת. ככל שהאדם מבוצר יותר בתבניות חשיבה אוטומטיות, הוא מסוגל פחות "לראות" דרך פילטרים אחרים. דמיינו, למשל, אילו סוגי קונפליקטים נוצרים כאשר אחד חושב מה נכון וצודק, ושני חושב מה פרקטי ויעיל, ואילו שאלות חינוכיות זה מעלה סביב סוגיות של הענשה. ילדים שחשופים לחוקים ולגבולות פרוצים מפתחים שלל הפרעות התנהגות.

2. עקרון שני: אינטגרציה

צאו מתוך נקודת הנחה שהאמת נמצאת בין שניכם. יש לרוקן את הקופסה שלו ואת הקופסה שלה לתוך מערבל בטון קוגניטיבי, ולנסות לכתב את שתי תפיסות העולם. זה מה שיעביר אתכם ממצב של פרט – למצב של זוג.

דוגמה: משפחת פרדוני. האב איש ציבור. מונע מעיקרון הצדק, הולך בגישה של "ייקוב הדין את ההר" ופוחד שהמשפחה תסטה מהדרך. כל אירוע חינוכי עובר דרך הליך שיפוט מהיר, ומביא את המשפחה למשברים המלווים באלימות מילולית קשה, ולבריחה של הילדים מהבית.

העיוורון של האב הוא התבוססות בפרטים הטפלים ואבדן העיקר, מה שמביא אותו ליצור אירוע רב משתתפים מכל מעידה. התנהגות כזו מנציחה את המעידות של הילדים, ומאשרת את הכלל של "נבואה המגשימה את עצמה".

האם מונעת מעיקרון של שלווה והרמוניה, מחפה על הילדים ומסתירה מהאב את מעלליהם (מפחד משיפוט מהיר). ההורים נאבקים לעיני הילדים.

• האב, שדוגל בהליכה בתלם (מפחד מגינוי של הסביבה), מביא על עצמו מרידה של הילדים בגדול. הסיפור מגיע למשטרה ולטיפול של רשויות, וכך – את אשר יגור, בא לו – הוא ממיט על עצמו בושה בקנה מידה גדול יותר.

האם, הדוגלת בשלום ונמנעת מקונפליקטים, מצליחה להרגיז את האב שיוצר סביבה של האשמות כלפיה על כך שהיא לא תומכת בו בחינוך הילדים, וממיטה על עצמה את שדה הקרב ממנו ניסתה להימנע.

איך יוצאים מהפלונטר?

ראשית, על כל אחד יש להכיר במגבלות ובאזורי העיוורון של עצמו.

שנית, כל אחד מבני הזוג לומד לאמץ את האיכויות של בן זוגו כגורם מאזן, היינו גבולות+שלום = חוקים גמישים (דומה לעיקרון של "חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה").

פה נרקמת אינטגרציה ושפה אחת, המביאה את הילדים להכרה בגבולות המוסכמים על ההורים, וללכידות משפחתית.

זכרו – אחדות אינה אחידות. אחדות מבוססת על ההנחה שאחד הוא חיבור של שני חצאים. שני חלקי נשמה שבאו לעשות עבודת התפתחות על ידי נשיאת שני הפכים.

לפניות למחלקת שלום בית, וליעוץ, הכוונה והזמנת סדנאות, חייגו 073-222-1310