סיון רהב מאיר: אתה יכול לבחור מה יהיו כותרות היום

והנה כותרות הבוקר מתחילת השבוע: מיליוני משפחות מאושרות קמו לשבוע חדש. מיליוני ישראלים שאינם מובטלים או עניים יצאו ללימודים או לעבודה, והגיעו ליעדם ללא תאונה. מיליון וחצי ילדים לא-רעבים הלכו לבתי הספר שאינם שובתים והתקבלו על ידי מורים מסורים ומשקיעים.
כל זה אכן קרה, השאלה היא במה מחליטים להתמקד. פרשת השבוע החדשה (שלח) מתארת את חטא המרגלים, שנחשב לאחד הקשים בתולדותינו. 12 מרגלים יצאו מהמדבר וקיבלו משימה: לדווח על מצבה של ארץ ישראל. 10 חזרו מהארץ עם כותרות פסימיות, שחורות ומבהילות והציעו לחזור למצרים, ורק 2 סיפרו על הארץ המובטחת, ארץ יפה ומבורכת, שרק מחכה לנו אם נמשיך במסע.
פרשנינו מסבירים שחטא המרגלים נחשב לכל כך חמור כי הוא מלווה אותנו עד היום בכל רגע ורגע: איך להסתכל על החיים שלנו? מה לחפש במציאות, את החלקים המוארים או החשוכים? והאם אנחנו חלק מסיפור גדול ומלא משמעות שיש בו גם אתגרים, או שאין בכלל טעם במה שאנחנו עושים ולכן אין כל סיבה להתאמץ? 
משום מה, אופטימיות נחשבת לבריחה מהמציאות, ופסימיות נחשבת לריאלית, אבל זה לא כך. ההחלטה איך לפרש את הדברים – מהמדבר ועד ליום ראשון בבוקר – היא שלנו.

חורבה מחורבות ירושלים

אביגדור גביש, החתן, עמד מתחת לחופה ללא הוריו, דוד ורחל, שנרצחו בפיגוע. כך גם הכלה, איילת דיקשטיין, שאיבדה בפיגוע את הוריה יוסף וחני. שני יתומי הטרור נישאו אמש, ובדברים שאמר שם אביגדור, הוא חזר אל שבטי ישראל, אל הנחלות, אל חורבן הבית ואל הבניין מחדש:
"מנחלת יוסף נפתחה הרעה. אבא דוד ואימא רחל נרצחים. ומן העבר השני, בדרומה של ארץ, בנחלת יהודה, אבא יוסף ואימא חני נרצחים. מלכות במלכות נוגעת ומתערבבת ונשברת לשברים. מראות שעיניים לא ראו, ואין דעת שיכולה להבין. ראיתי שועל שנכנס לביתי וקצר וחיבל, וכמעט לא נותר בי אלוקים. ראיתי שועל שיוצא מביתי, וכולי בוכה. וגם ראיתי את הברית שנכרתה בינינו וחייכתי. 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. ימים קראתי פסוק זה בציפייה ובדמעות. מתי יבוא לידי ואקיימנו. התהלכתי בתחושה שהבטחת. הבטחת שתאסוף, שתשגיח, שתהיה כאן. והנה ברבות הימים, ובית דוד-אבא ובית יוסף-אבא נפגשים שוב, והפעם לבנות את ביתנו שלנו. והברית חיה ומפעמת. הנה היום הזה אנחנו מקימים את חורבתנו שלנו, אחת מחורבות ירושלים. בחסד השם ובהשגחה גדולה אנחנו מודים על הנס שלנו. מודים על האנשים המופלאים שפגשנו בדרך לביתנו. מודים לחברים הקרובים ללב. מודים לאחינו ואחיותינו האהובים ולמשפחותיהם. ומבקשים בזמן הזה לחלוק מהאור שזכינו לו, ולברך בבריאות את המבקשים רפואה, ולברך בזיווג הגון את המבקשים אהבה, שיתברכו ויזכו לישועה. בואי כלה. בואי לביתי, ביתנו. לבשי בגדי תפארתך".
מזל טוב.

התפילין החדשות של בוריס

זה מסוג הסיפורים שאתה חושב שהם אגדות, עד שאתה שומע אותם מכלי ראשון: בוריס חיקין בן ה-87 מראשון לציון גדל בחרקוב שבאוקראינה, רחוק מאוד מהיהדות, ועלה לישראל בשנות ה-90. לא מזמן ישב עם בני משפחתו ועבר על תמונות ישנות, ומצא תמונה של סבא שלו, שהיה יהודי דתי. מאחורי התמונה היו כתובות מילים בעברית, שבוריס לא הבין כלל. אינה, הבת שלו, מספרת שהיא ובעלה תרגמו עבורו את המסר, את הצוואה, שכתב שם הסבא בכתב ידו בשנת 1934. זה שיר של המשורר היהודי-רוסי שמעון פרוג: "וקרובה העת בה עמנו, הבן השוכח הורתו, לא יבין אף מילה משפתו, שפת קודשו בה כתובה תורתו".
הבת, אינה, הרגישה שהשורות ממש מדברות על אבא שלה, שמתקשה להבין עברית: "לכולנו הייתה תחושה שזה לא סתם. שזו בקשה של סבא שלו להמשיך את המורשת. צלצלנו ל"תפילין חברון" כדי להזמין לו תפילין, לראשונה בחייו. פנחס דל, סופר סת"ם ומדריך במפעל, התרגש מאוד מהסיפור. הוא רגיל להכין תפילין לילדים בני 13, לא בני 87... הוא בא לאבא הביתה במיוחד כדי ללמד אותו להניח תפילין. אחר כך אבא ישב על סרטונים ברוסית ביוטיוב שמלמדים איך להניח תפילין, כדי לתרגל, ועכשיו הוא ממשיך בזה. למדנו ממנו שאף פעם לא מאוחר מדי, שכל הניסיונות של כל האימפריות לכבות את האור שלנו לא יצליחו, וגם שתפילות עתיקות באוקראינה – יכולות לקום לתחייה ולהתגשם בראשון לציון אחרי כמעט מאה שנה. הסבא כל כך חשש מניתוק השרשרת, והנה, היא לא התנתקה".

מה זה רשע?

זו הגדרה חדשה לגמרי למילה רשע: בתחילת הפרשה מסופר שהמרגלים דיברו לשון הרע, על פי שבסוף הפרשה הקודמת התרחש סיפור לשון הרע של מרים. "רשעים הללו ראו – ולא לקחו מוסר", כותב רש"י. כלומר, למה הם רשעים? כי קרה לידם אירוע דרמטי – מרים דיברה לשון הרע ונענשה וכל העם ידע על כך – אבל הם לא למדו שום לקח מהאירוע, ומיד אחר כך דיברו בעצמם לשון הרע, והוציאו את דיבתה של ארץ ישראל. רשעות זה לחיות על אוטומט, בלי להתבונן, בלי לשים לב, בלי להסיק מסקנות מעשיות ומועילות ואישיות ממה שקורה סביבך. 
אפשר ליישם זאת כל הזמן: ראית פוליטיקאי עקשן שגורר את המדינה לבחירות? אתה יכול להתעצבן עליו בדיונים עם החבר'ה על פוליטיקה, אבל יכול גם לבדוק את מידת העקשנות שלך ולאן היא מובילה אותך. שמעת בזעזוע ובצער על הילדה בת ה-7? אפשר להחליט לדבר עם הילדים שסביבנו על מודעות ועל מוגנות. 
חטא המרגלים נחשב עד היום לחטא חמור ביותר, לכן כדאי לשים לב: הוא מתחיל בכך שהמרגלים פשוט נתנו לחדשות ולאירועים לעבור לידם, ולא ניסו ללמוד איזה מסר מכל דבר שראו או שמעו. כל אחד מוזמן לחשוב לבד על דוגמאות אקטואליות. שלא נהיה רשעים כאלה.

מכתב לחופש הגדול

מזל טוב, עונת החינוך נפתחת היום. יותר מ-700 אלף בני נוער מתחילים הבוקר את החופש הגדול. בקרוב יצטרפו אליהם כמיליון וחצי תלמידי הגנים ובתי הספר היסודיים. הנה קטע ממכתב ששלח פעם הרב יעקב אדלשטיין לתלמידי בית ספר רמב"ם ברמת השרון, לקראת החופשה: "רק שנת הלימודים מתקרבת לקיצה. הלימודים עצמם אינם מסתיימים, כי הלימודים אינם רכישת ידע גרידא. עבודה חינוכית היא השאיפה לעלות עוד ועוד, להשתפר כל הזמן, וחינוך זה אינו מסתיים אף פעם. גם כאשר מסיימים לגמרי את כל כיתות בית הספר, יש צורך להמשיך ולעמול על חינוך עצמי. מדוע חכמי התורה נקראים 'תלמידי חכמים'? הרי מדובר באנשים מבוגרים, או קשישים ממש. התשובה היא: כל ימי חייו על האדם להרגיש עצמו כתלמיד, בשאיפה ללמוד עוד ועוד".
הרב אדלשטיין אכן היה בעצמו "תלמיד" כזה, במשך 93 שנותיו. וכך הוא סיים את מכתבו לתלמידים: "אם בחודשי הלימוד עיקר ה'קרב' הוא סביב הקשבה בשיעור, איחורים ומבחנים, הרי שבעונת החופש החזית היא אחרת – עזרה להורים, יחסי כבוד עם האחים והתנהגות ברחוב. לכן נאמר כעת: שנת הלימודים מסתיימת – עונת החינוך העצמי מתחילה. בהצלחה!".