במחשבה תחילה לפרשת שלח-לך: הסצנה של נשיא ארה"ב שטרם פורסמה

"אל תשאל איזה שכנים יש לי", מספר יגאל לעמיאל, "בשלוש בלילה הולמים לי בדלת באגרופים מפחידים".

"נורא ואיום", מסכים עמיאל. "בטח התעוררת בבהלה וקפצת לראות מה קרה".

"למזלם הם לא העירו אותי", נוטה יגאל חסד לשכנים הרעים, "הייתי באמצע אימון תופים"...

* * *

כאשר חזרו המרגלים מארץ כנען למדבר, הם החליטו כבר מה יספרו לעם. כולם צריכים לדעת כמה גרועה היא הארץ. אולם את המילים הראשונות הם אומרים למשה - בידיעה שיש עוד מאזינים שתכף יעבירו כל מילה לאוזני הקהל הכרויות בשקיקה לתוצאות הריגול - בשבח הארץ: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא". יש להם גם הוכחה מוחשית, "וזה פריה".

רש"י, שהרגיש בשאלה, מביא הסבר בשם המדרש: "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו - אין מתקיים בסופו". הם חייבים לשבח את הפירות, כדי שיאמינו לשאר השקרים על ארץ אוכלת יושביה, בני-ענק ועם עז היושב בערים בצורות.

אחריו, מסבירים כל מפרשי התורה (וחבל שאין כאן המקום לציין לפחות שלוש-ארבע דוגמאות, מחמת קוצר המקום) את הכוונות הנסתרות של המרגלים. מתוך הפסוקים מוכיחים המפרשים שהמרגלים היו אמני-לשון שהשחיזו היטב את המסר ששיגרו ללב העם. הם גם הצליחו בקליעה למטרה. כל עם ישראל ישב באותו הלילה לבכות על מר גורלו, שזכה לקבל ארץ זבת חלב ודבש...

נעצור לרגע: מדוע התורה לא מסתפקת בכך שהם הוציאו דיבת הארץ רעה? מדוע לכתוב בתורה מילים שכל מטרתן היא להראות כיצד פרטו המרגלים על הרגש בלבבות העם והחדירו את המסר השקרי שלהם? זה קורס מקצועי בלשון הרע? סדנת "השקר המוצלח על רגל אחת"?!

"תן לי קצת לנהוג", מבקש דונלד טראמפ מהנהג שלו בעת ביקורו בארץ.

בתעלול מחוכם הם משתחלים החוצה משיירת רכבי השמירה, וטראמפ - שלכבודו פּוּנה הכביש המרכזי לירושלים - מסתער על הכביש הריק בצווחת צמיגים צורמנית. מד המהירות מטפס ועולה: 100, 120, 140, 160, 180.

"קאדילק, עצור בצד!" נשמעת הקריאה לפתע.

עברית הם אמנם לא מבינים, טראמפ ונהגו, אבל אורות כחולים ורמקול משטרתי מזהים כל הנהגים. טראמפ עוצר בצד ומחכה עד שהשוטר - שהוצב שם לשמור שאף רכב לא יעבור בכביש עד שתחלוף השיירה הנשיאותית - ניגש ומעיף מבט על הנהג.

השוטר פולט שריקת התפעלות, ובמקום לבקש רישיונות הוא מתקשר למפקד שמעליו. "לא תאמין את מי עצרתי", הוא מאתגר אותו.

"את ראש העיר?", מנסה המפקד.

"הרבה יותר מזה", מותח אותו פקודו הנרגש.

- "חבר כנסת?".

התשובה שלילית.

המפקד מנסה: שר חשוב? ראש הממשלה? שתי התשובות שוללות את מאמציו.

הוא מפעיל קצת חשיבה מחוץ לקופסה ונוזף בחומרה בשוטר המתחכם: "תגיד, גאון, עצרת את נשיא ארצות הברית?".

"הרבה יותר מזה", משיב השוטר, שעדיין חושב שהוא עומד לקבל צל"ש.

"מי יכול להיות חשוב יותר מהנשיא?!". עכשיו תורו של המפקד להשתאות.

"האמת", משיב השוטר, "אין לי מושג את מי עצרתי. אבל מה שאני כן יודע הוא שדונלד טראמפ הוא הנהג שלו"...

אם נפרוט את הנתונים, נגלה סצנה כמעט בלתי אפשרית: עומדים שמונה אנשים - נשואי פנים ומכובדים מאוד - מול מיליוני אנשים, עם שלם, ומצליחים לגרום לכולם לבכות.

בצד הנגדי עומדים הקב"ה בכבודו ובעצמו, משה רבנו ואהרן הכהן ואפילו יהושע וכלב - מכובדים לא פחות מהשמונה, שהיו בעצמם "מן התרים את הארץ" - כולם מסבירים שהמרגלים מ-ש-ק-ר-י-ם.

התגובה של העם? "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים"...

הם לא נותנים לעובדות לבלבל אותם.

* * *

אפשר שאת זאת רצתה התורה להשמיענו: צא ולמד עד כמה גדול כוחה של לשון הרע. "אל תסתכל מי הנהג", אל תתרגש מהחיצוניות. כי חוץ מהעובדה שאסור לקבל לשון הרע, תזכור שאסור להיות פתי!

אל תשפוט לפי הסיפור המרגש. תעיף מבט בתוך הרכב ותבדוק מי באמת יושב שם. העובדות הן אלו שרלוונטיות, לא הטון ולא צורת ההגשה.

כאשר אתה מאמין לסיפור נרגש על רשעותו של פלוני שדופק באמצע הלילה, בלי לבדוק את העובדות של הצד השני, ייתכן שתגלה באיחור שתמכת בבעייתי שעורך אימון תופים בשעה-לא-שעה שכזו.