איך זה שדווקא האנשים השקטים והשמרניים מצליחים?

בין אנשי העולם ישנו סוג האנשים ה"עקרוניים", שכל שינוי מסיט את תשומת לבם וכל הפרעה בשגרת היום גורמת להם לרטון, להתלונן, ובמקרים רבים אף להילחם. מנגד, ישנם אותם שמסתדרים עם כל שינוי ומוצאים את מקומם בכל תרחיש, בשקט, בשלווה ואפילו באהבה.

המוזר יותר הוא שדווקא אותם שנראים נוחים כל כך וזמינים לשינויים, מצליחים להרים פרויקטים רוחניים וגשמיים, להוביל מהלכים ואפילו לחולל מהפכות, בעוד חבריהם ה"שמרניים" נסוגים אל עבר גנזך דפי ההיסטוריה, מבלי שמשהו מפעילותם מגיע לכותרות או נספר בממדים של דור.

במבט שטחי היה נראה שדווקא ה"עקרוניים" כל כך, אלו שיודעים לעמוד על שלהם, הם אלו שיצליחו בחיים וירשמו כפעלתנים ובעלי יכולת "להזיז הרים", בעוד הנוחים והשקטים יותר יבצעו אי אלו "מבצעים", שגם אם יצליחו - יאבדו בתהום הנשייה של זיכרון הדורות.

איך מפצחים את קוד ההצלחה המוזר הזה, ואיך מסבירים את ההיגיון שבו?

* * *

משהו מוזר קורה בפרשתנו עם נשיא שבט ישראל, כלב בו יפונה.

מצד אחד, בניגוד לחבריו המרגלים (עי' מס"י פ"א בשם הזוה"ק) הוא לא מתקשה להיפרד נפשית מתפקידו הנשיאותי, ומשום כך הוא גם לא מתנגד לעלייה לארץ ישראל, מה שמאפיין אותו כ"עדין נפש" וכמי שמשלים עם שינויים - גם אם ברמת המשרה המלכותית - הנכפים עליו.

אולם מאידך, הוא יודע כבר בתחילת המסע לשלוף חרב לצרכי מלחמה עבור אי אלו דרישות "קטנות" וחסרות משמעות. וכלשון המדרש (במדבר רבה שלח פרשה טז סימן י"ד): "לא רצו ליטול מפירות ארץ ישראל, אילולי כלב ששלף את חרבו. רץ לפניהם ואמר להם: אם אין אתם נוטלים, או אתם הורגים אותי או אני הורג אתכם".

כך גם בשובו למדבר, הוא ממשיך במעשים קיצוניים יחד עם שותפו לדרך יהושע בן נון "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם" (במדבר י"ד, ו').

ועל הכל, ברגע של משבר האמון של העם במנהיג מתגלה כלב כערמומי מחד וכנואם דגול מאידך "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר פרק י"ג, ל'-ל"א). אמר רבה: שהסיתן בדברים... אמר להן: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? סברי בגנותיה קא משתעי, אישתיקו, אמר להו: הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והאכילנו את המן, אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע, לא נשמע לו? עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ" (סוטה ל"ה ע"א).

מי אתה, כלב? נח לכעוס, או נח לרצות? משלים עם המציאות כמו שהיא, או נלחם למען יצירתה של מציאות המתאימה לאופייך ולמידותיך?

ועל הכל! הלא אתה יחיד מול רבים, גם בקרב החרבות מול המרגלים וגם בנאומך מול עם ישראל. מה נותן לך, אם כן, את הכח לנצח?

התשובה לכך מלמדת על שורש ההבדל בין המנצחים והמצליחים למפסידים.

גם למרגלים וגם לכלב יש דברים חשובים בחיים שעליהם הם מוכנים להילחם, אולם בעוד המרגלים מייחסים חשיבות לאזורי הנוחות העכשוויים, הרי שכלב מעמיד בראש סולם העדיפויות את ערכי הנצח ואהבת ה' יתברך.

בעוד הם נלחמים על הישרדותם כנשיאים, נלחם כלב על נאמנותו לה' ולמשה עבדו. ובמלחמה שכזו, תמיד יהיה רק מנצח אחד, ולא רק בגלל הסיעתא דשמייא לה הוא יזכה, אלא גם ובעיקר ודרך שני יסודות חיים – "יסודות ניצחון".

הנלחם למען נוחות ואינטרס אישי, לא יאזור לעולם כחות כמו הנלחם למען מטרה נעלית, משום שהכוח המניע למען המטרה לעולם לא יוכל להיות גדול יותר מהמטרה עצמה, כך שמראש, הנלחם למען המטרה הגבוהה והמקודשת יותר אוזר כחות רבים יותר.

מעבר לכך, בעוד הנלחם למען פרטי נוחות קטנים יופרע ויוסח מכל אתגר או הפרעה צדדית, הרי שהממוקד במטרה הנעלית לא יחוש באותן הפרעות. מה שמוגדר אצל הנהנתן כהפרעה, נעלם  אצל ממוקד הערך העליון בצילה של אותה מטרה נעלית.

וזהו סוד פתרון הש"ס במקרה של ספק "כל דאלים גבר" (גיטין ס' ע"ב וב"ב ל"ד ע"ב). כי הלא שניים לפנינו הטוענים לכתר, אולם בעוד האחד מנסה לנכס לעצמו רווח מעבר לשייך לו, נלחם העומד נגדו על שלו בבחינת "חיי נפש", וחזקה עליו שינצח בכל תנאי. כי כשהמטרה גדולה, הכוחות גדולים והניצחון מוכרח.

כלב, שלא הצטייד בברכתו של משה כיהושע, עלה בגפו אל קברי האבות להתפלל (סוטה ל"ד ע"ב), נלחם בידיים חשופות בעשרה מרגלים ויכל להם – כי המטרה הגדולה נסכה בו כחות יותר מכולם. המרגלים, לעומתו, אף שהניצחון בקרב שכזה היה מובטח להם, לכאורה, כעשרה מול יחיד, לא יכלו לעמוד מול כוחותיו ונכנעו לדרישתו.

"בן תורה" עם מטרות על רוחניות, לא ישבר לעולם מרסיסי אתגרים מבית ומחוץ, רוחניים גשמיים ואחרים, כי המטרה מקדשת את האתגרים ומעניקה כחות עד לניצחון המוחלט.