אנחנו רואים את מה שהלב שלנו רוצה לראות

חכמינו כבר עומדים על הקשר בין שתי הפרשיות, זו שקראנו בשבוע שעבר ומסתיימת בעניינה של מרים הנביאה שדברה לשון הרע על אחיה משה רבינו, וזו של השבוע – פרשת שלח, העוסקת בעניין המרגלים ששלח משה, פרשה קשה ומסעירה שאת פירותיה אנו אוכלים עד היום הזה.

כפי שמובא ברש"י היה על המרגלים ללמוד מוסר מעונשה של מרים ולא לדבר לשון הרע, אולם באמת ההשוואה - לכאורה מקוממת ומתמיהה. כדברי חז"ל עצמם, מרים דיברה לטובתו של משה ומתוך כוונה חיובית, בעוד שהמרגלים – גם אם נניח שהיתה להם טעות, בכל אופן התנהלותם, כפי שהיא נראית באופן חיצוני, היא יצירת מצג שווא, "הוצאת דיבה", ולא רק לשון הרע... וכפי שנאמר בחז"ל, היתה להם גם כוונה מגמתית.

אולם באמת עלינו להתבונן בעונשה של מרים עצמה. כפי שחז"ל מעידים היא התכוונה לתועלת ולטובתו של משה, ואם כן, גם אם אכן טעתה בשיפוט – מדוע נענשה על לשון הרע והרי המדבר לתועלת אינו נענש?

שאלה זו מציקה לנו מזה שנים רבות, ואין בידינו אלא זו שאכן הטענה היא על נטילת השיפוט! הלכות לשון הרע כרוכות עם הלכות "בצדק תשפוט עמיתך" ועל פי כללי השיפוט חובה לדון לכף זכות, כאשר הנך נתקל בביקורת על אדם שהלך התנהגותו הכללי הינו חיובי ונכון, עליך להניח כמעט בוודאות שגם במקרה זה ישנם מניעים או גורמים שאינך מודע להם, ולדון אותו בצורה החלטית לכף זכות.

כאשר מרים קובעת, על פי השיפוט שלה, שמעשהו של משה אינו מוצדק, היא חוטאת בשיפוט, ובעקבות זאת מאבדת את הלגיטימציה גם לדברי התוכחה שבעקבותיו. שיפוט מוטעה מביא למשפט טועה, ומטיל את חובת האחריות גם על אותם דברי לשון הרע שהיו עשויים להיות מותרים בנסיבות אחרות.

עיתונאים כפרשנים

אם נרצה להמשיך את הקו הזה בעניין המרגלים, ניווכח שרוב העובדות שהם דיווחו עליהן היו נכונות, ובכל זאת החטא שלהם היה השיפוט והדיווח הסובייקטיבי.

כל אחד מאיתנו נתקל דבר יום ביומו בתופעה של דיווחים עיתונאיים שניתן לזהות עליהם לאיזה צד במפה הפוליטית משתייך כותבם. אף שאלו אמורים להיות דיווחים חדשותיים אובייקטיביים, הם מוטים בקלות על ידי דעת הכותב ונטייתו. לפעמים הסטייה מגיעה גם לעובדות עצמן ולעיתים לתיאור הנלווה. כאשר הדיווח הוא קולי, ניתן להרגיש בטונים ובצלילים את נטייתו של הכתב המדווח. כאשר הדיווח הוא ויזואלי, הדברים באים לידי ביטוי גם בשפת הגוף, אולם תמיד תמיד – גם הדיווח היבש ביותר סובל מפרשנות מוטה ומשיפוט מוקדם.

לדוגמה, כאשר המרגלים נוכחים במספר הלוויות מוגזם בעת ביקורם בארץ, הם מדווחים על "ארץ אוכלת יושביה", לא רק שהם אינם מגיעים למסקנה האמיתית, שהקדוש ברוך הוא ארגן להם "ספין" שיסיח את דעת התושבים מנוכחותם, אלא שגם ללא ידיעה זו הם היו אמורים לדווח עובדתית על מספר הלוויות רב, ולהניח את הנושא לבדיקה (- אולי נהוג שם לקבור מתים פעם בשבוע... אולי היה איזה וירוס קטלני מקרי שתקף במקום...).

משיפוט לאקטיביזם

המסקנה המוחלטת והפרשנות "ארץ אוכלת יושביה" היא סטייה מדיווח לשיפוט, ומשיפוט לאקטיביזם שיפוטי. הם ממהרים גם להחליט מה צריך לעשות ולהסית את העם נגד העלייה. מבטלים את סמכות הרשות המנהיגה את העם ומחוללים אסון לדורות...

במגילת איכה, הפרקים נכתבו באופן שכל פסוק מתחיל באות מהאלף בית לפי הסדר (המשמעות היא שהעולם נברא בכוח אותיות מאמרי בראשית והחורבן הוא ביטול כוח הבניין הגנוז באלף בית). אמנם בפרק ב', סדר האותיות משתבש, לכאורה, והפסוק המתחיל באות פ' קודם לפסוק המתחיל באות ע'. על כך אמרו חז"ל שהחורבן בא בעקבות חטא המרגלים ש"מאסו בארץ חמדה" וחטא זה היה בכך שהקדימו פ' לע' הקדימו את פיהם לעיניהם. ושמעתי להעיר, שלכאורה היה צריך לבטל את האות העין שהרי אמרו מה שלא ראו. אולם התשובה היא שהם אמנם ראו גם ראו, אלא שראייתם היתה מושפעת ממה שכבר דברו וקבעו בדעתם. הגישה הנכונה היא לראות באופן אובייקטיבי, ללא דעה מוקדמת, ולאחר מכן להביא את הדברים לשיפוט כמו שהם. אולם הם חרצו תחילה משפט, ודברו ביניהם על המסקנות שהם רוצים לראות, ובעקבות זאת ראו את מה שדברו. "הקדימו פיהם לעיניהם".

העיוות הזה מלווה את חיינו בכל תחום, לא רק בחיים הציבוריים אלא גם בחיים הפרטיים. קשה מאד להגיע לשיפוט אובייקטיבי, מפני שכבר בראיית העובדות אנו מפעילים ראיה סלקטיבית, רואים את מה שרוצים לראות... 

לתור ולתייר

על ההשפעה של כוח הראייה על הנטיות שלנו רומזת התורה גם בסיום הפרשה בנושא שונה לגמרי.

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם...". אומרים חז"ל כי הלב חומד והעיניים רואות, הכוונה כי העיניים מושפעות מנטיית הלב המוקדמת.

מעניין, שגם בתחילת הפרשה, בעניין המרגלים, וגם בסופה, בפסוק הנ"ל, משתמשים בשורש המילה "תר". המרגלים הלכו לתור את הארץ, והאזהרה בפרשת ציצית היא "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". זהו גם שורש המילה "תייר" – התייר הולך אחרי מה שהוא נמשך... הוא סר (קרוב לתר) מהמסלול לפי נטיית לבו... וזהו לב הבעיה, כאשר הנטייה הזו מכתיבה את הפרשנות והשיפוט. 

אולי מודעות לנטיות הללו ושימת לב מתמדת תציל אותנו, לפחות בחלק מהמקרים...