זה כל מה שהיה חסר כדי להרגיע אותו

הם רצו ושיחקו ממתקן למתקן. חלק מהזמן פטפטתי קצת עם מישהי שישבה ליד, ליד מתקן הנדנדות, וחלק מהזמן רק נהניתי מלהסתכל על ילדי המתוקים שמלאים כל כך במרץ ושמחה. "כמה חשוב וכדאי לתת להם את הפורקן הזה", הרהרתי לעצמי...

קול בכי של ילדה מתוקה כבת 4 הסיט אותי ממחשבותי.

הסתכלתי לכיוון הנדנדות. ילדה קטנה כבת 4 ישבה על הנדנדה ובכתה, ואמא שלה, עם תינוק ביד אחת, נדנדה אותה ביד השנייה, וכך היה השיח ביניהן:

אמא: "אוי סליחה מתוקה שלי, ממש לא התכוונתי".

הילדה המשיכה לצרוח ולבכות והאמא המשיכה לנדנד אותה ולהתנצל.

"סליחה בובה שלי, לא שמתי לב זה לא היה בכוונה, ממש בטעות. את סולחת לי?".

הילדה המשיכה לבכות, אפילו חזק יותר, והאם חסרת האונים המשיכה: "אל תבכי, אל תבכי, אקנה לך ארטיק. תירגעי, מתוקה".

והילדה המשיכה לבכות...

היא הורידה אותה מהנדנדה וצעדה אתה לכיוון הברזייה, אולי לתת לה לשתות, אולי לרחוץ פנים...

ובינתיים הגיע לאזור הנדנדות ילד מתוק, נראה שמחפש את אמו. מיד הבנתי שאולי מדובר באותה האם. התרוממתי כדי להראות לו היכן אמא שלו נמצאת, והוא כבר פרץ בבכי מר.

לא הצלחתי להסביר לו, הוא בכה בקולי קולות. "מסכן", חשבתי לעצמי, "הוא מרגיש לבד...".

ואז בדיוק הגיעה אמו עם בתה בת ה-4 (כמעט רגועה), והתינוק על ידה.

"חמוד שלי, מתוק, אל תבכה, אני כאן".

אבל הוא המשיך לבכות ולא נרגע.

"אני כבר קונה גם לך גלידה, אתה רוצה גם? בואו נלך לקנות". הוא קצת נרגע.

ישבתי שם על ספסל וחשבתי לעצמי (בלי טיפת שיפוטיות על האמא המדהימה, כל כך משקיעה ואכפתית), ושאלתי את עצמי - מה בעצם קרה?...

מה גרם לשני הילדים הקטנים הללו לבכות בלי הפסקה, ומדוע כל מאמץ של האמא היקרה הזו להרגיע את הקטנטנים לא עזר?

בזכות האמא הזו למדתי עוד דבר חשוב שיכול לעזור לכל אחת.

שני הילדים שלה רצו בסך הכל קצת הכלה!קצת התעניינות, קצת הזדהות עם מה שקרה להם.

הם לא היו צריכים ארטיק, ולא סליחות והתנצלויות בלי הפסקה.

הילדה הקטנה קיבלה מכה ברגל, וכל מה שהיא רצתה זה הכרה במה שקרה לה.

האמא היקרה חשבה רק איך לגרום לילדה להירגע ולא לבכות (הכל ממקום טוב של לעזור), אבל לא ידעה שלא היה צורך בהתנצלות מצדה, לא סליחות ולא שום דבר מלבד להגיד לילדה שלה "וואי, קיבלת מכה, מתוקה שלי? זה כואב לך? זה באמת לא נעים!", ואז להציע פתרונות – "בואי נשטוף פנים, נשתה מים. זה היה בטעות לא שמתי לב, סליחה"...

הילד שהגיע לנדנדות כי ידע שאמא שם ולא מצא אותה, היה צריך הכלה והזדהות עם הבהלה או האכזבה שאמא פתאום איננה ואם אמו הייתה מכירה ברגשות שלו הכל היה נראה אחרת ובוודאי שהוא היה נרגע.

"חיים שלי, מה קרה? נבהלת שלא מצאת אותי? דאגת שאתה אולי כאן לבד? זה ממש לא נעים, אתה צודק"... ואז להתנצל ולהסביר איפה הייתה.

פעמים רבות ילדים לא צריכים שום דבר מלבד הכרה ברגשות שלהם ובמה שקרה להם, וכשיש לילד אמא שמבינה אותו ואת לבו - הוא רגוע, שמח ובוודאי לא תצטרכי שום התנצלויות ומתנות והבטחות כדי שיירגע (זה גם לא הפתרון שירגיע אותו באמת), כי כל מה שהוא היה צריך זה אמא שמבינה אותו.

בהצלחה!

יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית ויועצת חינוכית מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il