יותר מדי חיים – זה מוות

ערב אחד הייתי בחולון בשבעה על דודי בנימין ז"ל. בני משפחה וחברים מילאו את בית המנוח. ברגע מסוים נכנס כפיר, בן דודתי, עם בחורה צעירה שהתלבשה מאוד לא צנוע. אמנם בני משפחתנו ברובם אינם דתיים, אבל כבוד למסורת תמיד היה, וחוץ מזה: איך אפשר להיכנס לבית האבל בלבוש כה פרוץ?! כל אדם ניצב מול המוות ביראת כבוד, בידיעה שגם יומו יגיע להיפרד מכל העולם והבליו. הייתה תחושה של חילול הקודש. אותה צעירה הלכה למטבח, שם ישבו הנשים, וכפיר התיישב לידי. אמנם איני נמנה על משמרת הצניעות, אבל לא יכולתי להתאפק ואמרתי לכפיר: "מי הבחורה שבאה איתך?".

הוא ענה בזחיחות: "זאת נופר, החברה שלי".

"כמה זמן אתם חברים?".

"בערך שבועיים".

"אתם לא חברים!", פסקתי.

"מה זאת אומרת?!", אמר כפיר בנימה פגועה, "אנחנו נפגשים כל יום ומבלים בסוף השבוע ומתים אחד על השני".

אמרתי לו בנחרצות: "בחורה שלובשת בגדים חשופים לא שייכת לבן זוגה".

"אז למי היא שייכת?!", התקומם.

"בגלל שהיא מנסה למשוך את תשומת לבם של כל הגברים, היא משייכת את עצמה במובן מסוים לכולם, אבל בעצם היא לא שייכת לאף אחד".

כפיר לא ירד לסוף דעתי.

"אתה רואה את העולם הזה?!", המשכתי, "כולו מושתת על זוגיות צנועה, זהו סוד התמדת סיבובו. גברים החומדים נשים שאינן שלהם, ונשים הגורמות לכך מחריבים את העולם. אין נאמנות, אין משפחה, אין ביטחון בכלום. האמת המקיימת את העולם היא שכל אדם ימצא את החווה שלו ויסתפק בה. אל תחשוב שאני דוס עצבני. אני פשוט חפץ בקיום העולם...".

דברי נגעו בכפיר בנקודה רגישה. גם בדור כה פרוץ אף גבר לא אוהב באמת לצאת עם אישה שמושכת תשומת לב של אחרים. אולי גאוותו המטופשת אומרת לו שאדרבה, יקנאו בו, אבל מתלווה אליה פחד עמוק.

לאחר מכן, כאשר סיפרתי סביב השולחן העגול באוזני כולם סיפור מופת על מוות קליני, בקושי האזין לי. הוא נראה מוטרד.

באזכרה ליום השלושים לדוד בנימין ז"ל הופיע כפיר בבית העלמין לקראת הסוף, והפעם לבדו. ניגשתי אליו בתום הקדיש ושאלתי: "נו, איפה החברה שלך?".

הוא השפיל את עיניו אמר: "גמרנו".

"אל תתעצב", אמרתי, "אף פעם לא התחלתם", והוספתי: "אני מאחל לה שהיא תזכה להיות אישה צנועה, ולך אני מאחל שתמצא אישה שתאהב באמת ולא תרצה אף אחת אחרת על פניה".

חזרנו לכיוון שער בית העלמין. ניגשתי לברזיית האבן העגולה ונטלתי את ידי.

"מה אתה עושה?!", תמה.

הסברתי לו שכאשר נכנסים לבית עלמין יש השראה של מוות שנקראת טומאה וצריך ליטול ידיים כדי להשתחרר ממנה.

הוא נטל את ידיו בעקבותי ולפתע שאל: "מה יותר גרוע, פריצות או מוות?".

משפט חז"ל עלה על דל שפתי: "טוב מאוד זה מלאך המוות", כאשר הבחנתי בהשתוממותו, הסברתי: "זה אותו דבר. פריצות זה יותר מדי חיים, ויותר מדי חיים זה מוות...".