רק שישה יכולים לקרוא לאיה קרמרמן "אמא". מהות ותפארת

אני זוכרת את הרגע הזה כמו בסיפורים. רגע של הארה. כמו הסיפור המפורסם של ניוטון שישב לנוח מתחת לעץ ונפל עליו תפוח.

אם היו מציירים את הרגע הזה בקומיקס, הוא היה מצויר עם נורה דולקת מעל הראש. כזה רגע היה לי. בול. רק שלא נפל עלי תפוח ולא גיליתי את כוח הכבידה. גיליתי שאני רוצה להיות אמא. זה אומנם לא משנה סדרי עולם, אבל הרגע הזה שינה את חיי. זה היה בגיל 16, בפנימייה בארצות הברית. ישבתי ללמוד על המיטה בחדר, מלאת געגועים הביתה. געגועים שממש גרמו לבטן שלי להתכווץ. במקום שדמעות ייזלו שוב על הלחיים, אני זוכרת את עצמי בוחנת את הרגשת הכיווץ, את החלל הריק, איפה הוא ממוקם בדיוק, איך הוא כואב. והבנתי שאני רוצה שם מישהו. חיים שימלאו את החלל הכואב הזה. חיים של ילד. אני רוצה להיות אמא. נורה נדלקת.

אמא

מעל הכול, לפני הכול. זו המהות שלי. בשביל להפוך את החלום הזה למציאות, די אמללתי את הגוף שלי. זה לא פיקניק להיות בהיריון. להקיא, להתמתח, להתרחב, להתענג בצרבות, בדיקות דם, צירים, לידות, הנקות, לילות בלי שינה. לילות בלי שינה. ועוד לילות בלי שינה. שנים בלי שינה, וחוזר חלילה. כי החלום לא תם ונשלם. החלל הכואב בבטן לא שבע. ברוך השם, אני לא מתלוננת. אני מגשימה חלום. אבל זה לא פשוט לגוף. אז אני אומרת לו תודה שהוא סובל אותי, את החלום הזה לבטן מלאת חיים. זה שווה את זה.

להיות אמא זה הדבר הכי מרגש בעולם. הכי. כל פסגה אחרת תהפוך לחיוורת לעומת ילדה מאושרת במסיבת הסיום. ילד שקיבל ציון טוב כי למדנו יחד למבחן, והוא חוזר עם חיוך ניצחון. יש לי אחד כזה. החיוך הביישני שלו ממיס לי את הלב כמו חמאה על מחבת. הוא שונא שאני מבסוטה שיש לו מבחן. אבל כל מה שאנחנו לומדים יחד, אני זוכרת. רק איתו. משנה, גמרא, תורה. הוא עושה איתי חסד גדול. ילד בן עשר שלומד דברים שמעולם לא למדתי.

אין דבר שיחסיר לי פעימה כמו נפילה של אחד הילדים. או לחילופין, כשאחד מהילדים שואל אם יש באוכל גלוטן, כי הקטנה שלנו רגישה. הערבות ההדדית ביניהם צורבת לי את הגרון מבכי. להיות אמא זה אושר אין סופי של גאווה באחד הילדים, או גאווה כי עשיתי משהו נכון או אמרתי את המילה המדויקת.

להיות אמא זה הדבר הכי קשה והכי מאתגר בעולם. זה כל כך אינטנסיבי, כאילו מיליון כדורי פינג פונג טסים לכיווני בבת אחת. מה הסיכוי שאחד מהם לא יתפקשש לי?! כמה פעמים נפלתי, הפלתי, אמרתי משהו ממש מיותר וכואב. כמה פעמים צלפתי במבט חד. כמה פעמים צלפתי בעצמי מול המראה. אמאל'ה. אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות זה ללוש בצק. אבל בעצם, אני לשה כל הזמן. כי הילדים שלנו הם כמו פלסטלינה, רכים וגמישים. אבל כשהחלות לא מצליחות לי, זה כלום לעומת הרגשת הזיפת שאני מרגישה אם לשתי את הילדים לא נכון.

להיות אמא זה הכי עבודת המידות בעולם. גם לדעת לסלוח לעצמי על נפילות. לא לשקוע בהן ולא לתת להן לחרב לי את הידיעה שאני אמא טובה דיה.

אבא

מהרגע שלא היה לי יותר אבא, המילה אבא הילכה עלי אימים. השיר "לאבא שלי יש סולם" ריסק אותי. שנים שסירבתי או התחמקתי מלהוציא אותה מהפה שלי. היא כל כך הכאיבה, בחוסר שלה, שליווה כל נשימה בחיי. בסוף כיתה ט', כשנרשמתי לבית ספר חדש, הייתי צריכה למלא פרטים. שם האם: רחל. שם האב:... נתקעתי. דמעות מילאו לי את העיניים. עד אותו יום הייתי בסביבת אנשים שידעו והניחו לי. פתאום אני צריכה להתמודד מול אמת מודחקת. מה לכתוב? כתבתי נפטר. בשגיאת כתיב. כשהתיישבתי לריאיון בחדר המנהל, הוא ציין את שגיאת הכתיב. "אבא שלך... את יודעת שנפטר כותבים עם טי"ת ולא עם תי"ו. טעית פה". זה מה שהוא ראה. לרגע הוא לא הסתכל מעבר. כמה כוחות זה שאב ממני, לכתוב בפעם הראשונה בחיי את צירוף המילים "אבא נפטר". אם הוא היה מסתכל, הוא היה רואה כאב של עשר שנים מרוח חזק על הפנים שלי. אני כן הסתכלתי, והבנתי שאצל אדם כזה לא רגיש אני לא רוצה ללמוד. כתיבת הפרטים החסרים שלי על טופס טיפשי נתנה לי כוחות עצומים לדעת מי אני ולעמוד בגאווה, כי זו אני ואין לי במה להתבייש. אני הנערה בלי האבא, אבל עם שגיאות כתיב.

הריפוי שלי התחיל כשהבכור שלנו הפך אותי לאמא ואת בעלי לאבא. שוב יש אבא בבית. כמה אושר. כמה אושר לראות את הילדים רצים כשאבא מגיע, גם הקטנצ'יק, צועקים "אבא הגיע" כדי שמי שלא שמע גם ירוץ לקבל את פניו. אבא. גם אני קוראת לו ככה. אבא. בשמחה. כמו שסבתא שלי קראה לסבא שלי. אבא. והאבא שלנו היה צריך למלא נעליים גדולות אצלי בלב. הוא ממלא אותן בהצלחה ענקית.

אמא ואבא

דודים שלי החליטו שהילדים שלהם יקראו להם בשמות הפרטיים, לאות חברות ושוויון. אף פעם לא הבנתי איך הם מסוגלים לוותר על מילים כאלה עצומות, עוצמתיות, יקרות מפז. כל העולם יכול לקרוא לי איה. רק שישה יכולים לקרוא לי אמא. וזה מה ומי שאני. זו מהותי. זו תפארתי. אמא. אז בבקשה, אל תיקחו לי את המילה הזו, הקדושה, עם כל העומק שלה, האהבה, מסירות הנפש והגוף, הלילות בלי שינה, ההענקה, הנתינה, הקבלה, הקושי והאור. אני אמא. לא הורה מספר 1.

דג ברוטב לימון ושקדים

דג שהוא קיצור תולדות השבת. שתי דקות עבודה ושלום.

אפשר להשתמש באמנון קפוא בוואקום. כמובן שייצא יותר טעים עם דג לבן טרי מפולט כמו דניס או לברק.

המצרכים הדרושים:

6 פילטים של דג לבן

לרוטב: 1 לימון / 1 כפית מלח / חצי חבילת כוסברה / 5 שיני שום / 4 כפות שמן זית / חצי כוס שקדים פרוסים / חצי כוס מיץ לימון

אופן ההכנה:

מפלטים את הלימון - קולפים את הקליפה, גם הלבנה, ומוציאים את הגרעינים / מכניסים את כל רכיבי הרוטב למג׳ימיקס, עד קבלת משחה אחידה / מניחים את הדגים בתבנית פיירקס ושופכים עליהם את הרוטב / צולים את הדגים בתנור מחומם מראש בחום של 230-220 מעלות. אם יש גריל עם טורבו עדיף. אם לא - גריל / 12-10 דקות יספיקו, העיקר שהדגים יקבלו השחמה מלמעלה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".