מוזיקה בין חסד לדין: גדי פיינגולד על השינוי המוזיקלי בחייו

המשבר המוזיקלי הראשון של גדי פיינגולד אירע כשהיה ילד בן 11. מגיל שבע הוא למד נגינה בפסנתר בגישה הקלאסית: אמו רשמה אותו לשיעורים בזכות החוש המוזיקלי המפותח שלו, והועבדה שהילד, בבירור, אהב מוזיקה יותר מכל דבר אחר. "גרנו אז בארצות הברית והייתי יושב מהבוקר עד הערב מול ערוץ MTV", הוא נזכר.

בגיל 11, עם זאת, הוא הפסיק לנגן. "בדיעבד הבנתי שהשיטה בה למדתי לא התאימה לי. הגישה הייתה נוקשה מאד, מובנית, דורשת דברים כמו לנגן סולמות. מוזיקה קלאסית לא התאימה לי. לא הרגשתי שהיא נותנת ביטוי ליצירתיות שלי". הוא המשיך, עם זאת, לאהוב מוזיקה, להקשיב לכל אחד מהכלים ביצירות ששמע, ולחלום על קריירה כזמר, נגן, מלחין או מעבד בעל שם עולמי".

מתי חזרת לנגן?

"בגיל 15 גיליתי את הגישה של הרוק אנד רול, האפשרות לנגן בלי להיות צמוד לתווים, לאלתר. הרוק אנד רול הרבה יותר פתוח ויצירתי ומדגיש הרבה יותר את האישיות האינדיבידואלית שלך. חזרתי לנגן בפסנתר, והתחלתי ללמוד גם גיטרה".

בגיל 16 הקים פיינגולד את הלהקה הראשונה שלו. כשהשתחרר מהצבא, קיבץ את אותו גרעין חברים ראשונים לכדי להקה מקצועית יותר בשם 'הג'יגלס' שהרבתה להופיע בתל אביב. "הוצאנו תקליט, היו לנו חלומות גדולים", הוא נזכר. אבל החלומות התנפצו די מהר. "זה היה המשבר השני שלי עם המוזיקה. נאלצתי להבין שאין קשר בין הפנטזיות שלי לבין המציאות, שבארץ אין לנו שום סיכוי להיות הביטלס שמביאים מאה אלף איש לקונצרט. וכשהחלום הזה התנפץ, הבנתי שבעצם אני עושה מוזיקה כדי לקבל תשומת לב ולקבל אהבה".

זה נכון, מן הסתם, לגבי הרבה אמנים.

"בהחלט, אבל איתי הקדוש ברוך הוא עשה חסד מיוחד – לי לא הלך לעשות מוזיקה בצורה הזו".

בגיל 23 הלהקה התפרקה ופיינגולד ניסה למצוא מסלול חיים חילופי במקום חיי היוצר המוזיקלי עליהם חלם מאז שהיה ילד. "אמרתי לעצמי: הגיע הזמן להתבגר, צריך להיות יותר פרקטי. הלכתי ללמוד ב'רימון', התחלתי לנגן קצת עם אמנים אחרים. הקמתי את האולפן שלי. לא יכולתי לעזוב את המוזיקה לגמרי, אבל הפכתי להיות 'מספק שירותים מוזיקליים'. זה היה יותר עסק ופחות חלום. כמנהל אולפן התעסקתי בעיקר עם לוגיסטיקה, משא ומתן, ושאר אספקטים של ניהול עסק עצמאי. התעסקתי במוזיקה בערך כמו שבעל מסעדה מתעסק עם אוכל...".

(צילום: קובי וולף)

בעוד האולפן שלו עושה את צעדיו הראשונים, חלו שני שינויים משמעותיים בחייו של גדי פיינגולד: הוא התחתן – והחל להתקרב ליהדות. "זה היה תהליך, כמובן. התחלתי ללמוד שיטת 'ימימה'. לנסות לשמור שבת. אשתי גם היא הייתה באותה כיוון. אחרי החתונה הלכנו להרבה שיעורים בתל אביב של הרב ארז משה דורון והרב יהושע שפירא, ולאט לאט התקרבנו יותר ויותר. לפני שבע שנים מצאנו את הקהילה שלנו, 'נהורא' ברמת גן, שהיא קהילה בכיוון חסידי. עד אז חשבתי שיש לי בעיה שאני לא מסוגל ללמוד גמרא והלכה ולומד רק חסידות – פתאום גיליתי שיש רבנים שאני מסוגל ללמוד מהם גם גמרא והלכה... הייתי צריך פשוט למצוא את המורים הנכונים".

ההתקרבות ליהדות יצרה את השינוי השלישי בחייו ביחסו למוזיקה. "כשהייתי ילד היה לי משבר בגלל המוזיקה הקלאסית, שלא התאימה לי. בתור בחור צעיר הייתי צריך להתמודד עם התנפצות החלומות הלא ריאליים שלי. אחרי שהפכתי דתי, המוזיקה פשוט זזה הצידה. גיליתי שהשמחה בלימוד התורה מחליפה עבורי את הצורך במוזיקה, ובמשך שנים באמת לא הרגשתי צורך לחזור לזה".

(צילום: נתנאל פרמנסקי)

לפני שנתיים, עם זאת, גדי התחיל להרגיש שהמשיכה למוזיקה מתעוררת בו שוב. "הרגשתי שאני חייב לחזור וליצור, הפעם בדרך מתוקנת ונכונה ככל שאוכל. חזרתי לכתוב ולהלחין, הפעם ממקום אחר לגמרי. לוקח לי המון זמן לברר ביני לבין עצמי מה המסר שלי, מה אני רוצה להגיד, האם זה באמת מתאים.

"בתור בעל אולפן אני עובד עם לא מעט אמנים שהתקרבו ליהדות, וכולם מדברים על החיפוש הבלתי נגמר הזה, הבירור האינסופי כדי להיות בטוחים שאנחנו עושים מה שנכון, שאנחנו מבררים עם עצמנו את הדברים, כל הזמן".

זה נשמע תהליך לא פשוט.

"נכון. לפעמים נראה שיש מה לקנא באמנים שקמים בבוקר ועושים מוזיקה כמו שבא להם, בלי לתת חשבון לאף אחד. אבל זה לא נכון. בתור ילד, התמרדתי נגד המוזיקה הקלאסית כי היא הייתה מאד בבחינה של 'דין' עם כל הכללים הנוקשים שלה. אבל גם מוזיקה שעושים בלי שום מחסומים היא לא משהו שאני רוצה. הייתי שם, וזה לא הוביל אותי למקומות טובים. אנחנו יודעים שאמנים שחיים בצורה הזו בדרך כלל רחוקים מאד מאושר אמיתי. כשאתה חי חיים משולחי רסן – הכל חסר משמעות. המוזיקה שאני מנסה לעשות היא מוזיקה שיש בה גם דין אבל גם חסד...כמו שהתורה מלמדת אותנו".