מעזרה בעבודה – לשידוך מפתיע

אני מגיעה מהמגזר החסידי. אצלנו הגיל לנישואים הוא 18, גיל 20 זה כבר עם ילד, בגיל 22 כבר קוראים לך "אלטע" (זקנה ביידיש, ע"ע). אני הייתי בת 24, ועדיין המתנתי לזיווג שלי שיגיע. העניין הוא שככל שהגיל עולה - כך כמות ההצעות פוחתת באופן ניכר, מסיבה טבעית: רוב הבחורים הטובים כבר נישאו, ואפילו מחסידויות אחרות ההיצע של הבחורים דל.

אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אך כאן זה היה ברור לכולם, הייתי בחורה מוצלחת מאוד. חכמה, מוכשרת, יראת שמיים, עם מידת טובות ובית טוב ומיוחס. לכאורה, לא היתה סיבה נראית לעין לעיכוב גדול זה. למדתי בסמינר מקצוע נחשק ויוקרתי. כאמור, הייתי מוכשרת עם יכולות גבוהות, כך שצלחתי את כל המבחנים בציונים גבוהים. מייד בסיום הלימודים נחטפתי הישר אל המעסיקים הגדולים במשק.

היתה לי משרה טובה, במיוחד למתחילה כמוני, נהניתי מהעבודה והשקעתי בה. לא היו לי עדיין התחייבויות אחרות, היה לי כל הזמן שבעולם כדי להישאר עוד ועוד בעבודה, העבודה תפסה את כולי ומילאה אותי. הקידום לא איחר מלהגיע. הבוסים אהבו את התוצאות שהבאתי להם, קיבלתי העלאה בתפקיד כמו גם במשכורת, שגם כך היתה מכובדת מאוד.

לא שקדתי על שמרי גם בחיים האישיים, עשיתי ככל שהיה לאל ידי לעשות. ביקרתי והתפללתי כמעט בכל קברי הצדיקים בארץ ובעולם. גם משפחתי לא טמנה ידיה בצלחת, הם קיימו למעני הפרשות חלה, מנין של צדיקים על קברי אבות, סעודת אמנים וכל מה שרק ניתן להעלות על הדעת.

אך עדיין, החצי השני שלי התמהמה.

כפי שאמרתי, ההצעות היו דלילות ולפעמים גם מעליבות. החלטתי לא להתייחס לכל מיני הערות של אנשים שאכפת להם באמת ושאכפת להם פחות. פשוט שתקתי ולא נתתי לשום דבר להיכנס ללב הכואב-גם-כך שלי, ולהחריב אותו יותר. די לי במה שיש לי. המשכתי להתפלל ולקוות לישועה שתבוא.

דודה שלי, אישה מדהימה, גרה בשכנות לפנימיה לבנות המגיעות מרקעים לא קלים. היא מארחת בביתה בכל שבת בנות שמגיעות כדי להרגיש בית, חום ואהבה. דודה שלי פותחת להן את דלת ביתה, מעניקה להן כתף ואוזן, רואה בכך שליחות אישית שלה. במשך השבוע היא מעסיקה אותן אצלה בעבודות בית ומשלמת להן מכל הלב. היא גם דואגת לתווך בינן לבין משפחות טובות ומצוינות המחפשות עזרה בבית.

כך הכרנו את חנה. חנה היתה בת נהדרת ומקסימה, שגדלה בבית ללא מענה לצרכיה, גשמיים ורגשיים כאחד. יתומה בחיים. מסכת חיים קשה ואכזרית. על פי דרך הטבע, חנה נועדה להיות ממורמרת, טעונה ומועדת, אך חנה קורצה מחומר אחר. היא ראתה בחייה נס אחד גדול, בכך שזכתה להגיע אל הפנימייה, לשרוד ולהתחיל חיים חדשים. היא הודתה על כל יום מחדש, וכך התנהלה בכל המישורים של חייה. תמיד ראתה רק את הטוב. זה היה מדהים ומחייב עבורנו – הסובבים אותה.

חנה בורכה ביכולות גבוהות במיוחד, כך שכשהגיע זמנה לבחור מקצוע לחיים, היה חשוב לדודתי, כמו להנהלה, כי תצא ללמוד מקצוע שיהלום את כישוריה ויכולתה. חנה לא יכלה להרשות זאת לעצמה, מכיוון שלא היה לה הסכום לשלם על לימודים גבוהים אלו. יתירה מכך, חנה היתה מעבירה למשפחתה סכום ניכר ממשכורתה כדי להקל עליהם, למרות ועל אף. חשוב לציין כי היא לא עשתה זאת ממניעים שליליים, להיפך, היה לה חשוב כי לאחיה תהיה ילדות טובה יותר, וכיבוד ההורים שלה היה מעורר השתאות.

אבל דודה שלי לא ויתרה. היא ידעה כי חנה תצטרך פרנסה בשפע, וכי יש לה כל הכלים להצליח. כסף לא היה שיקול בעיניה. היא גייסה את ההנהלה ועוד אנשים טובים, וביחד הצליחו לממן לחנה את לימודיה. חנה עברה את כל מבחני הסף, והצליחה להיכנס ללימודים גבוהים ונחשקים.

חנה השקיעה את כל כולה בלימודים, וההצלחה האירה לה פנים. היא סיימה את לימודיה לאחר שלוש שנים, עם תעודה מצוינת וציונים גבוהים במיוחד.

אך למרות זאת, חנה לא מצאה עבודה. השוק היה קשה מאוד. לחנה לא היו קשרים או משפחה שתוכל לעזור לה ולדחוף. בנוסף, חנה כבר לא יכלה להישאר במסגרת הפנימיה, היא גדלה וסיימה את חוק לימודיה שם, גם כך הם נתנו לה להישאר שנה מעבר. כעת, חנה היתה צריכה לחפש מקום אחר, וכמובן היה עליה לשלם עבור האכסניה, כך שיותר מאי פעם, המשכורת היתה נצרכת לה מאוד.

הגעתי לגיל 26. הייתי כבר אחראית על מחלקה שלימה, עם למעלה מחמישים עובדים תחתי. כאן דודה שלי נכנסה לתמונה, היא הרימה אלי טלפון וסיפרה לי בקצרה על הצורך הנואש של חנה בעבודה. היא ביקשה ממני לעזור לחנה ולהעביר את קורות החיים שלה לאנשים המתאימים במקום העבודה שלי. לא היתה לי בעיה להעביר את קורות החיים של חנה, לא אחת פנו אלי חברות כדי שאעזור להן להיכנס לחברה.

אני אמנם ראש מחלקה, אך אין לי קשר לסינון וקבלת עובדים. זו היתה בקשה שלי, וכך אני גם מבהירה לכל מי שמבקש את העזרה שלי. אני מעבירה הלאה, אני יכולה לתת מילים חמות - אבל לא מעבר. לא לוקחת אחריות. אך כאן, דודתי לא התחשבה בכללים. היא פשוט דרשה ממני לעקוב אחר התקדמות התהליך של חנה, ולדודה שלי אי אפשר לסרב. לראשונה הגעתי לממונים עלי והמלצתי על חנה. יותר נכון לומר, ביקשתי כי יקבלו אותה לעבודה.

חנה קיבלה זימון לעריכת מבחן, אותו עברה בהצלחה. לאחר מכן היה עליה לעבור סבב של ראיונות ומבחנים נוספים. ליוויתי אותה לאורך כל התהליך. חנה התקבלה לעבוד אצלנו.

דודה שלי היתה מאושרת. היא התקשרה להודות לי, היא ראתה בחנה בת לכל דבר ועניין. חנה התחילה לעבוד והיה נראה כי היא מרוצה וגם הממונים עליה. הייתי שוכחת מכל הסיפור הזה אילולא מה שקרה. 

קיבלתי הצעה מדהימה ולא הגיונית כאחד.

אחת מהמשפחות המיוחסות והטובות מהחסידות שלנו, יש לה שני בנים בהפרש של שנתיים, שהגיעו לאחר שנות ציפייה ארוכות מאוד. ילדים של תפילות, שאכן הוכיחו זאת. הציעו לי את הגדול - בחור מעולה, צדיק, ירא שמיים, עם מידות נעלות, קומה ויופי וכל מה שאפשר לבקש. הבחור אותו חלמתי כל הימים.

אבל הוא היה בן 20 ואני בת 26, וזה היה הלא הגיוני שבעניין.

וזה מה שקרה: חנה עבדה בעבר בבית המשפחה הזו, אמא של הבחור אהבה אותה מאוד וראתה בה בת לכל דבר. חנה המשיכה לשמור איתם על קשר, נכנסת ובאה בביתם. ואז חנה הציעה אותי. זה נראה לה מתאים ביותר, חנה לא היתה מונחת בניואנסים. היא שאלה במחלקה את אחת הקולגות שלי בת כמה אני, וזו ענתה לה כלאחר יד – 22. למה? עד היום איני יודעת. חנה העבירה את הנתונים לאם המשפחה. כאחת שלמדה בחיים את הטפל והעיקר, המחסום של הגיל היה נראה לה מיותר, בייחוד לאור הנתונים המצוינים.

אם הבחור סמכה על חנה מאוד, היא קיבלה את דבריה. כמו כן, הנתונים נראו לה. היא החליטה לבדוק, ואכן שמעה את כל מה שהיא חלמה לבן שלה. היא פנתה אל השדכנית של המגזר שלנו, וזו שיתפה פעולה, ולא עדכנה אותה בטעותה לגבי הגיל. אנחנו לא ידענו דבר על כך שהם לא יודעים את גילי האמיתי, מעולם לא הסתרנו זאת.

כאשר אמו של הבחור הגיעה לפגוש אותי, כמקובל, לפני הפגישה הראשונה, היא נהנתה כל כך, שאמרה למכריה שאני לא נראית בת 22 אלא בת 18...

אבי נוהג להיוועץ ברבי דוד אבוחצירא מנהריה. גם אבי הבחור המיועד נוהג להיוועץ בו. זה היה ערב חג, ורבי דוד, מסיבות שונות, לא יכל לקבל קהל. בשל כך אבי הלך לאדמו"ר שלנו, שנתן את ברכתו. וכך קם לו השידוך ויצא אל הפועל. נפגשנו וראינו כי טוב. התארסנו.

אין לתאר את גודל האושר והשמחה. הלב שלי עלה על גדותיו, הורי הצעירו בכמה שנים לפחות. "אל הנער הזה התפללתי", כפשוטו. כל שביקשתי – התגשם. "אז ימלא שחוק פינו" התמזג עם "היינו כחולמים". גאות של הודיה ובקשה לעתיד.

ראיתי את יד ההשגחה ואת רצון ד'. הפער הלא הגיוני הזה של שש השנים התגלה כפשר העיכוב שלי. לראות ולהאמין. אך כאן זה לא נגמר.

לאחר החג פנה אבי אל רבי דוד לקבל את ברכתו, לאחר שסיפר לו על הישועה שזכינו. אמר הרב כי מד' יצא הדבר. היות שאין דעתו נוחה מכך שגיל האישה עולה על גיל הגבר, סובבו מהשמים שלא יוכל לקבל קהל באותם הימים, וכך יכל לקום לו השידוך, ונגמר בכי טוב.

במבט רטרואקטיבי, אני מסתכלת על התמונה השלימה ורואה כי מחסד לעולם לא מפסידים. עזרתי לחנה, כביכול. מה שהתברר הוא כי דווקא ממנה, ממי שלעולם לא הייתי חושבת, הגיעה הישועה הגדולה. יתירה מכך, העיכוב-לכאורה שהיה לי קיבל תפנית חדה, מעיכוב להמתנה. פשוט המתנתי לו. תפילותי לא היו לשווא, כולן מימשו עצמן אחת לאחת. זכיתי בבעל תלמיד חכם עם מידות נעלות. בינתיים קיבלתי בונוס, עבודה טובה ותובענית שעזרה לי לכנס את הכאב ולהמשיך בשגרת החיים למרות ועל אף.

היום, כשאני אמא לארבעה קטנים והאושר רק הולך וגדל מיום ליום, הפער של שש השנים לא משמעותי כלל. אנו חיים בטוב ובנעימים, והמושג "אמונה וביטחון" תקע בליבי יתד איתן.

המצחיק הוא שגם חמותי ראתה כי טוב, והחליטה לחפש לבנה השני כלה מבוגרת יותר. ואכן, הוא נישא לבחורה הגדולה ממנו, עדיין לא בפער של שש שנים, הם הסתפקו בשנתיים... וקיבלתי מחמאה אדירה מחמותי שהיא כאימא לכל דבר בשבילי.

אני כאן בשביל לספר את הסיפור שלי, ולומר שאין אנו יודעים חשבונות שמים. "שלח לחמך על פני המים" התממש אצלי באופן מדויק. תפילה וחסד הם הכוחות החזקים שעליהם עומד העולם.

כדאי להאמין ולהשתמש בהם, הם כלים שיש לכל אחד ואחת מאיתנו.

יש ניסים. צריך רק להאמין ולפקוח את העיניים כדי לראות זאת.

תתפללו, תקרעו את השמיים, כי מי שמחכה לתפילות שלכם – כל יכול.