שמאלנים, אל תבנו על ליברמן

בימים שבהם חוגגת תרבות הפוליטיקלי קורקט, ובימים שבהם כדי לכבוש את כס ראש הממשלה צריך לקרוא לערביי ישראל "לא יהודים" (ע"ע בני גנץ), איזה כיף שיש את אביגדור ליברמן באזור שעושה לנו קצת סדר. בלי להתחכם ובלי להתייפייף, הוא פשוט עושה את זה. ואתם יודעים מה, הוא עושה את זה בגדול. בלי להסביר ובלי להסתתר מאחורי מילים מפוצצות, הוא פשוט אומר את מה שהוא חושב. או יותר נכון את מה שמתאים. התבלבלתם? יופי. כי זה בדיוק מה שרוצה מי שהולך לפי גישתו של הקומיקאי גראוצ'ו מרקס: "אלה העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך, אז יש לי אחרים".

אז נכון שהחרדים קיבלו את ליברמן למועדון שלהם, אבל ליברמן, כך נדמה, מעולם לא היה חבר בו. וכאן, שוב הוא נוקט בעמדה של הליצן היהודי מרקס שידוע במשפט הציני "אינני רוצה להיות חבר במועדון אשר יסכים לקבל אותי כחבר". ליברמן הוא פוליטיקאי שהגדיר מחדש ציניות מהי. אז בזמן שהליצן השני (יאיר לפיד, אם שכחתם), עדיין עסוק בלהתנגב מהמקלחת, ליברמן מרביץ צחוק על חשבונו שלו עצמו.

רק לפני שנצא למסע, בואו נקום ונאמר את המשפט הבא לליברלים הישראלים: אין דבר רע בלהיות ליברל. בלי להיכנס לשאלה מהי עמדתה של היהדות ביחס לערכי הליברליזם, אתם יכולים לאהוב זאת הליברליזם או לא לאהוב, אבל הליברלים הם אנשים הוגנים, הגיוניים ושוויוניים, לפעמים מצטיינים בנאיביות מקסימה. כל כך נאיביים שהם מוכנים להזות בהקיץ שליברמן ימליך את גנץ. רק שבדרך להמלכה הם התבלבלו: ליברמן כאן רק כדי להמליך את עצמו, ואולי אפילו ברוטציה עם נתניהו. ליברמן בסך הכל מחפש קולות של פראיירים מתחלפים (הם אף פעם לא מתים) מהשמאל הנאיבי שמחליפים, מתוך ייאוש-נטו, את שנאת הסמולנים אל נתניהו בשנאת חרדים, ועיוורים לשחיתות ול"בלי נאמנות אין אזרחות", השנוא כל כך על השמאל. על הקולות הימניים אני לא מדבר כי אלה, לתפיסתי, קהל שבוי (בהגייה הפוליטית: "בייס"). אליהם אני לא פונה ולא בונה. הם בכל קונסטלציה יצביעו לאבא ליברמן.

ליברמן: אל מול אויב מחופר בקרקע

אני, כמו כל אדם אחר, מוכן להתמודד עם כל יריב רק בתנאי, עד כמה שאפשר להציב זאת, שאני מבין מיהו האויב שניצב מולי. ההמשך ברור - האויבים שאני הכי חושש מהם, אלו האויבים הלא מוגדרים. האיש, שהיה ידוע כגזען קטן ולאומן קיצוני, תומך הטרנספורמציה ומפציץ סכר אסואן, לפתע נהיה יקיר השמאל הליברל. יותר נכון, השמאל-הליברל-האופורטוניסט.

המשחק פשוט. ציפור לחשה לאוזנו שהבייס הפוליטי שלו המתבסס בעיקר, אם לא רק, על עולים רוסיים ותיקים, יישאר לנצח על 5 מנדטים, אלא אם כן מצביעיו יחליטו לעבור לעולם אחר. פיזית. מאז בחירות 2015, ליברמן עובד קשה ליצור לעצמו קהל בוחרים חדש, ובעיקר צעיר. אבל בקרב צעירים דוברי הרוסית האתגר שלו גדול הרבה יותר מהמבוגרים. מדובר בקהל ליברלי ולא פראייר, שלא אפשרי לקנות בנזיד עדשים. ולצורך מיצובו כרלוונטי במפה הפוליטית, הוא חייב לתפוס נושאים אוניברסליים, בהכרח פופוליסטיים. ומה פשוט, אם כן, להיתפס על דת-מדינה, וליברמן לא המציא את הגלגל – זה באמת אחד הנושאים הכי רגישים בציבוריות הישראלית, ולאכול חרדים לצהריים?

כל כך מצחיק ומקומם כאחד, אבל כאשר עבדתי בחברה תל-אביבית טיפוסית עם 80 עובדים צעירים, מעולם, אבל מעולם, לא שוחחו איתי על נושאי דת-מדינה, ויש יסוד סביר להניח שזו תופעה יותר נפוצה ממה שאני מתאר, שמא גם אתם תעידו על כך. ההסבר לכך נעוץ בעובדה שאת הצעירים החילונים, הנושאים האלה פשוט לא מעניינים אותם. הם סך-הכול רוצים את החיים שלהם, ההנאות שלהם ומה שזה לא יהיה, ועזוב אותי מדיבורים שדורשים קשב או ריכוז של יותר מדקה. משכך, מה רבה גוברת הביקורת שלי על אנשים-פופוליסטים נבזיים שמתעקשים לקחת נושאים מורכבים לכשלעצמם, ולהעלות זאת לראש סדר היום הפוליטי של המדינה. וכך, במקום לדבר על החיים עצמם, הגרעון הכלכלי הבלתי-נתפס שהביא כחלון בחלוקת כספים לכל דכפין, וכמובן מערכת הבריאות הקורסת ותשתיות לאומיות מהגרועות במדינות המפותחות - מדברים על נושאים שרק קורעים את העם לגזרים.

ויותר מכך, בזמן שאני נוכח לראות שנושאי דת-מדינה לא נמצא בראש מעיינם של המפלגות המרכזיות - כחול לבן (רוב חברי הרשימה נגד התבטאויותיו של לפיד באופן מוצהר), הליכוד והעבודה - המרכיבות את מערכת הבחירות היצרית משהו, נותר לי רק לשאול, מי שמו? מי שם את ליברמן לפה עבור הישראלים "הנאנקים" תחת "הכפייה הדתית"? בחייכם, ליברלים, אתם יכולים לצעוק עד מחר על כפייה דתית, אבל האם אי פעם החרדים כפו משהו על מישהו?

וגם החרדים, לדעתי, מעולם לא רצו בכך וגם לא פעלו כך. הרב מבריסק, הרב יצחק זאב סוליבייצ'יק, אמר בזמנו כי כאשר הציבור החרדי יצא למאבק מפני פגיעה בו עצמו – נחל הצלחה. עם זאת, כאשר ניסה להיאבק ולהשריש נורמות דתיות בקרב ציבור לא-דתי, הרי שהוא נכשל.

הניסיון מוכיח: מגן החילונים נטש את החילונים בזמן אמת

 הציבור החרדי והדתי מבין זאת היטב, ונזהר מאוד שלא להיתפס כציבור הכופה דעתו על אחרים בנושאים כלל-מגזריים. מחאות סולידריות – כן, הפגנות – לא. אף חרדי לא מבקש שכל החנויות בתל אביב תהיינה סגורות, כן לשמירת הסטטוס-קוו בגבולות הסבירות. החילונים יכולים שלא לאהוב זאת, אבל הם מוכרחים להבין שהציבור החרדי והדתי בסך הכול מבקש לשמור על הצביון של המדינה היהודית במדינה. רוצה לומר, לא "מדינה דתית" אלא "מדינה יהודית". תפרידו.

החילונים יודעים זאת וגם ליברמן יודע זאת. איך אני יודע? כי ליברמן (להלן: "מגן החילונים"), "ידע" לעבוד, במשך שנים, בשיתוף פעולה הדוק עם החרדים (שיתוף פעולה שהוליד, אגב, את המלכתו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים). ליברמן, להזכירכם, היה חבר מרכזי בממשלת נתניהו הרביעית שהייתה אולטרה-ימנית ופרו חרדית, ותקצבה, ברמה הקונקרטית, את העמדות החרדיות.

מגן החילונים החדש, שהפיל על כך את כינון הממשלה החדשה, גם נזכר רק לאחרונה לתמוך ב"שוויון בנטל". מעניין להזכיר כי דווקא בתקופה שהוא היה שר ביטחון, התייחס מגן החילונים לחוק הגיוס החדש, שבג"ץ כפה על הממשלה, כאל פצצת סירחון שצריך להתפטר ממנה. ובכן, פשוט באותו זמן, לא היה לליברמן שום עניין להתעמת עם החרדים. האיש, שידוע רבות בשל מידת הפרגמטיות שלו, גם ידע, כמוהם, שהחוק בנוסחו החדש קובע למעשה מכסות שגבוהות רק במעט ממספר החרדים שכבר מתגייסים לצה"ל ממילא. ומכאן, אגב, יש לציין כי נתניהו לא דיבר אמת כשאמר 48 שעות קודם לפיזור הכנסת, כי ההבדלים בין החוק המקורי לפשרה שהסכימו לה החרדים הם "סמנטיים, קוסמטיים" בלבד, אבל גם בחוק שבגינו פירק ליברמן את הממשלה עוד בטרם קמה אין הרבה יותר מהכשרת המצב הקיים. בטח לא "שוויון בנטל", שהוא מיתוס ממילא.

אבל זו כמובן אינה הפעם הראשונה שליברמן ממתג עצמו כמגן החילוניות. לאורך ההיסטוריה הפוליטית שלו, נושאים שחגו בקו התפר של יחסי חילונים-דתיים, כמו ההבטחה שלו על ברית זוגיות או פירוק המונופול של ש"ס על משרד הפנים, היו סיסמאות שנוחות לימי בחירות. ההגשמה של אותן הבטחות שקולה בערך להבטחה לקפד את ראשו של איסמעיל הנייה בתוך 48 שעות מכניסתו למשרד הביטחון. ברמת המעשה, מגן החילונים ביכר תמיד להגיע להסכמות מתחת לשולחן עם בעלי בריתו הוותיקים אריה דרעי ויעקב ליצמן, מאשר ללכת להם על הראש. ובדבר אחד צדק נתניהו בעניין הקשר של ליברמן וחוק הגיוס: ההבדלים היחידים בינו לבין הבוס לשעבר נתניהו הם אכן קוסמטיים וסמנטיים.  

בשורה התחתונה, ליברמן מגן החילונים כמו שאני רץ כל בוקר אחרי טיגריסים במדבר. ואם אתם לא מאמינים, לכו תקראו את המצע של ישראל ביתנו. כן, אותה אחת שמתהדרת בסלוגן הדרמטי "רק ליברמן לא ייכנע לחרדים", כותבת במצע שלה כי "ישראל ביתנו מתנגדת נחרצות להפרדת הדת מהמדינה. במדינה שבה הדת והלאום הם שני חלקים של אותו שלם, אי אפשר להפריד את הדת מהמדינה".

אפשר להירגע: זו שירת הברבור של ליברמן

לרגע אחד הייתי חשתי באי-נוחות, אנדרסטייטמנט, כאשר רביב דרוקר, אחד מהעיתונאים שבנו במשך שנים את הקריירה שלהם על חשיפת הפרשיות הפליליות של ליברמן, אמר בבוקר שלאחר פיזור הכנסת שהוא מצביע לליברמן, ותקשיבו טוב לצליל שבוקע מהטקסט הבא שלו: "אני לראשונה בחיי מצביע לאיווט (אביגדור) ליברמן. הוא עשה את זה מכל הסיבות הלא נכונות, זה לא מלבין את אלפי חטאיו, אבל אם מישהו היה שואל אותי הייתי נותן לו שנה של חופשה ללא תשלום מהגיהינום רק על זה שהוא הציל את מדינת ישראל שצעדה לעבר התהום, ונתן לה צ'אנס. לא יודע אם אפשר לממש אותו, יכול להיות שנתעורר בספטמבר ויהיה יותר גרוע, אבל יש צ'אנס". עכשיו, שלא תתבלבלו: דרוקר הוא איש שמאל מוצהר מכל הסיבות "הנכונות". שימו לב: הוא מוכן לוותר על ערכיו האידאולוגים בעד נזיד עדשים של הפלת נתניהו מכיסאו.

ומה אתה חושב, דרוקר? שאם ליברמן יהיה ראש ממשלה הוא יגשים לך את חלומותיך האוטופיים? האם אתה משוכנע שהאיש שהחל את תפקידו כשר חוץ עם ההצעה להפציץ את סכר הסואן בתוספת עלבון לנשיא מצרים מובארק, יצליח להנהיג את ישראל? שר החוץ שהטעים את טורקיה בנחת זרועו בתקרית הכיסא הנמוך שהציג בן חסותו דני איילון, ועד ההצעה לשתף פעולה עם המחתרת הכורדית? מי כמוך, דרוקר, יודע, שבתקופת כהונתו, הר החרמות כלפיו וכלפי מדינת ישראל רק הלך וגבה.

לסיכום: האיש שהעקביות היחידה שלו זו חוסר עקביות, יפגע בחרדים מתי שנח לו, וייטיב עם החרדים, או כל קהל אחר, גם מתי שנח לו. אז מה אתם מתנפלים על ליברמן? רדו ממנו. פשוט אין לו ברירה. הוא הולך להיעלם וזו, בסך הכול, שירת הברבור האחרונה שלו.

ואת תמיכתו של השמאל הליברלי במגן החילונים החדש, אפשר אולי לתלות בציטטה הבאה של אחד מדמויות הטלוויזיה הפופולריות: "לא היינו חברים, אנחנו לא חברים ולא נהיה חברים. לא חברות עומדת על הפרק, אלא הישרדות... של כולנו. האויב שאורב לנו בחוץ לא מבחין בין 'האנשים החופשיים' ל'עורבים' או ל'לורדים' — אנחנו אותו הדבר בשבילם — עוד בשר לצבא שלהם. אבל אם נוותר על המחלוקות ונאחד כוחות — נוכל לנצח אותם. האויב שלנו יותר גדול מכל המחלוקות שלנו, יותר מסוכן מכל האויבים שלנו — הוא לא יחכה שהסערה תחלוף, הוא מביא את הסערה!"