"איך לא ידעתי", פרק ח’ - עיירה יהודית

למחרת הסיור בוורשה אנחנו מגיעות לטיקטין.

שם. אנחנו נכנסות לתוך עיירה פולנית קסומה מפעם. כמעט אפשר לשמוע אידיש מהבתים ולראות ילדים יהודיים בקסקטים מתרוצצים על המדרכות.

המדריכה מארגנת 'חתונה'. יש לה שקית ענקית שהיא גררה מתא המטען של האוטובוס, והיא מתחילה לחלק תפקידים בלי שום אודישנים.

היא מחזיקה 'טוּל' לבן שהשם יודע מאיפה היא סחבה אותו, ועוד זר פרחים לבנים מפלסטיק מבריק ושואלת מי רוצה להיות הכלה.

"כלה?! אני!" קופצת יפעת על ה'טוּל' והפרחים. "אני הכלה!" היא מודיעה לכל מי שרצה גם. וחיוך של זוכת פיס על פניה.

ומי רוצה להיות השדכנית? המדריכה מחזיקה חליפה חומה עם כפתורים לא עדכניים. לא משהו שעושה הרבה חשק, אבל שקד מוכנה לנסות. היא לא יודעת מה עושות שדכניות, הן לא מרכלות על הכל ועל כולן?

מה פתאום?! לא כל הזמן, ולא על כולן, רק כשצריך לקדם איזה שידוך. אבל את באמת יכולה להקים כאן בעיירה בתים טובים. מי כמוך מכירה את כל המשפחות ואת כל הבנות.

"מי רוצה להיות הרב?" הרב? זה נשמע משהו קצת יותר מורכב. "מה הרב צריך לעשות?" מבררת טניה, "כי אני לא יודעת כלום באמת".

טניה באה מהמקום הזה שלא יודע. רב בשבילה זה כומר יהודי וזהו, בערך.

המדריכה מודדת עליה את החליפה החומה והצילינדר ומחליטה שבסדר. הולך...

"האמא של הכלה? הסבתא הצדקת? הדייג? הספר? ה'שוויגער'?"

התחפושות הססגוניות נשלפות מן השקית כמו יונים מכובע של קוסם. כולן עליזות ומודדות את פריטי הלבוש, גאות מאוד בעצמן ומחכות לתחילת ההצגה.

נשאר רק החתן. "מי מוכנה להיות חתן?!" זורקת נועה מבט על יפעת, מגחכת, "רוצה?!" היא שואלת אותה ישירות. איך אני בעינייך?

"הי!" עוצרת אותה המדריכה, "זה לא הולך ככה, ביניכן. השדכנית כבר תדבר עם ההורים וההורים יחליטו אם זה מתאים".

"כן!" אומרת שקד, "ואל תשכחו שהחתן אלמן עם שלושה ילדים וגיבנת, אבל פשוט יש לו כסף מספיק בשביל לקנות את הכלה הצעירה והיפה הזאת".

"למה את לא יכולה להיות קצת יותר חיובית", גוערת בה מישהי, "החתן צדיק ולומד בישיבה מפורסמת ולכלה יש המון נדוניה. אבא שלה הוא בכלל הגביר, ואיך את, השדכנית של העיירה, לא יודעת את זה?!"

הקור בורח לצדדים, העליצות מפנה לה מקום. "חופה יש, שדכנית יש, נדוניה יש. קדימה! איפה הרב? אפילו הכלה החסודה אמרה 'כן' ושתו כבר לחיים. הגיע הזמן להעמיד כאן חופה, בחצר בית הכנסת העתיק. בדיוק איפה שהעמידו חופות לכל הזוגות שנישאו בעיירה ואולי, אולי סבתא רבא של סבא שלכן נישאה פה גם היא..."

אולי.

המוזיקה האותנטית, החופה המאולתרת והמרצפות האמיתיות הללו עם העשב שמתפרץ להן ברווחים, עושות לכולן משהו בלב. יפעת מאושרת לצידה של נועה וכל השאר מוחאות כפיים במלוא הקצב. כאילו קמה העיירה לתחיה וקמו גם אנשיה, מתערבבים בלאט בתוך חבורת הבנות הישראלית מן הקמפוסים. "אתן שלנו", אומרות הדמויות השקופות לחבורה המרקדת בטבורה של עיירה.

"ההיסטוריה שלכן לא מתחילה ב'חומה ומגדל' ולא בעליה הראשונה והשניה. אפילו הקונגרסים הציוניים בבאזל, או הגימנסיה של וורשה, אינם ההתחלה. מישהו חתך לכם את היריעה באמצע, מחק לכם את כל הפרקים היפים ונוגעי הלבבות הללו. מישהו מנע מכם את הסיפור האמיתי, שהתחיל בעיירה הפולנית, שאלף שנות יהדות פיכו בה, שחתונות לאין סוף נחגגו בה, וריקודים של יהודים התחוללו בה. במקום בו אנשים תמימים ועובדי אלוקים צעדו כאן ממש, בשוק הצמוד וברחבה המרוצפת. הבתים שלהם היו כאלה בדיוק, עם גדר של עץ ומזוזה בפתח, וכולם הלכו לבית הכנסת, כ-ו-ל-ם. כן, גם סבא של סבא של סבא שלך. אפילו אם אחר כך הנכד שלו היה על ה'אקסודוס' וקטף תפוזים במכנסי חאקי. משהו מהעבר שלו קבור כאן. סליחה... חי כאן!"

אולי לזה התכוונה רותם כשהיא ביקשה שלא יטחנו עוד פעם את הקלישאות הנדושות מהתיכון. ההורים של רותם בכלל עירקים, אבל מה זה רלוונטי לעיניים הרעבות שיש לה כמו לכולן, מה זה משנה להיסטוריה של העם שמשותפת לכל יהודי על פני הגלובוס, האם בעירק לא היו פרעות ביהודים ושנאת הגויים ואנטישמיות המתפרצת מידי פעם? ומצד שני, האם לא הייתה שם קהילה ענפה ופורחת עם בית מדרש ורבנים, ילדים קטנים שלומדים ב'תלמוד תורה' ואימהות שלשות בצק לכבוד החלות של שבת?

אז מה ההבדל? הרי היא גם קיבלה לתוך הווריד את אותה מנת ציונות חד צדדית שמלמדים בתיכון את כולם ממש. ועכשיו, בתפקיד מוכרת הכעכים של העיירה, היא מנופפת באיזו מטפחת אדומה מקומטת, משמחת עד כלות, את ה'חתן', את ה'כלה', ובעיקר את עצמה.

הבנות נושמות את ה'חתונה' ישר אל הלב. נתלות בשברי התווים החמקמקים שמתפזרים בחללה של העיירה ואוספות מהן בזהירות מנגינה אחת, נוגעת.

אני נמצאת מן הצד. קצת מצלמת וקצת בוהה ובעיקר חושבת לעצמי מחשבות על העיירה שממנה באתי. אולי העיירה היחידה שנותרה באירופה שלאחר החורבן. עיירה מודרנית, עם כל הקידמה והרהיטים המודרניים מפורניר, אבל עם אותה אידיש ואותה שדכנית שכולן צובטות אחת את השניה כשהיא נכנסת. ואפילו אותם גויים, גויים של עיירה יהודית.

אנטוורפן 1967

הבניין של הבורסה מרשים כמו תמיד, אבל הדלת בחוץ סגורה ומסוגרת. דבי מספרת משהו מעניין מאוד. אבל אני לא מקשיבה ממש, רק ממשיכה להגניב מבטים אל השער. אבא שלי בפנים, אני יודעת. גם אבא של דבי שם וגם אבא של מימי. כמעט כל האבות של החברות שלי בכיתה עובדים בבורסה.

אבא שלי הוא 'מייקלער', הוא מעביר מעטפות קטנות מאוד בחגורת העור המיוחדת שלו. אחר כך הוא פותח בזהירות את מעטפת הנייר הקטנה ומוציא ממנה במלקטת כמה יהלומים ובוחן אותם בדקדקנות תחת מנורה חזקה מאוד.

אבא שלי שם, אבא שלי בפנים.

געגועים של אמצע היום תוכפים אותי. פתאום אני מוכרחה לראות את אבא, מסרבת לחכות עד ארוחת הערב המשפחתית ומרגישה איך השער הגדול קורץ לי באלף עיניים מזמינות. דבי ומימי קצת מתפלאות, "מה קורה לך, חנה? עוד רגע אנחנו כבר בבית, ומה יש להתעכב כאן פתאום?" אבל אני עוזבת אותן, מיישרת קצת את שערותי הקצרות, מותחת יפה את הגרביים וקושרת שוב את השרוכים הארוכים של נעלי העור החומות שלי וזהו. אפשר להיכנס. השוער הגוי מבקש ממני את שמו של אבא. הוא לא נותן לילדות להיכנס בלי תיאום. אפילו שהגרביים שלהן מתוחים כהוגן. "לאבא שלי קוראים", אני משתהה רגע ומתרגמת את שמו, כך שהשוער הגוי יוכל להבין על מי אני מדברת, "סלומון דייויד".

עיניו של השומר מצטמצמות בחוסר הבנה. "מי?!" הוא שואל שוב. "סלומון דַויד", אני מזדקפת כמעט על קצות האצבעות. נשגב מבינתי, איך השומר הזה לא מכיר את אבא שלי? השומר תוהה, מנסה להיזכר ומגלגל את השם על שפתיו, אין סלומון. "אבל.. הא", הוא טופח על מצחו מחייך אלי, "את מתכוונת לשוּלֶם-דוּוִיד? שוּלֶם-דוּוִיד הורוביץ?" צחוק נתלה על שפתיו, "אז למה לא אמרת בתחילה, ילדונת?"

בלילה אני חושבת לי מחשבות ארוכות שמתגלגלות כמו סלילי צמר שאף אחד לא רודף אחריהם לעצור אותם. מנורת הלילה הקטנה מציירת עיגול קטן של אור על הטפט בקיר, והשמיכה מחממת מאוד. ובכל זאת, המחשבות מתגלגלות לי כל כך עד שאני לא מצליחה להירדם.

היום אבא שמח כל כך שבאתי לבקר אותו, והוא היה באמת מאושר מזה, עד שאמא שכחה לנזוף בי על כל שהלכתי בלי רשות... לא סיפרתי לאף אחד על מה שהיה עם השומר, אבל למה חשבתי שהשומר לא יודע אידיש? אולי כי היה לו פרצוף של גוי קשוח. אבל הוא באמת ידע, כמעט כל הגויים שאני מכירה יודעים לקשקש באידיש. מי לא יודע? ה'גוי של שבת' יודע כל כך טוב. עד שאנחנו שוכחים לפעמים שהוא גוי.

כל הגויים מכבדים אותנו. כאילו יש גבול ברור שאפשר כמעט למשש ביננו לבינם. ואז אין שום היסוסים או מחשבות מיותרות. אנחנו כאן והם שם והם תמיד מכבדים אותנו מאוד.

אבל מה שקרה עם דניאל של קליינבלאט, זה הדבר הכי מוזר בעולם.

דניאל הוא השליח של המאפיה הכי טעימה בעולם, כל בוקר הוא מצלצל באינטרקום ושואל איזה לחם אנחנו רוצים? ואנחנו כבר מכירים אותו כמעט כמו שמכירים את הלחם בעצמו, ואת הלחם אנחנו באמת מכירים טוב. כי אמא ואבא מזמינים כמעט תמיד אותו דבר, ואף פעם הם לא הזמינו עוגה למשל, עוגה זה יקר מאוד מאוד במאפיה של קליינבלאט.

ביום שישי הוא מגיע ומביא איתו פיסה מגן עדן, חלות תפוחות וחמות עטופות באין סוף כוכבי פרג. החלות מונחות בצד עד שבת ומותירות אחריהן ריחות שצובטים לך את הלב ממש, ועושות המון חשק שתבוא כבר שבת.

כשדניאל היה בא לרייזל השכנה האלמנה הקשישה, היא הייתה מבקשת ממנו טובה קטנה. היא כבר מבוגרת והוא צעיר וטוב לב, כמו שכולם יודעים, אז מה אכפת לו לסדר לה את ה'שעון שבת'. לא, באמת לא אכפת לו, הוא סידר לה ברגע אחד ורייזל הייתה מרוצה. אחר כך היא ביקשה ממנו שיעזור לה להכין את הפלטה. ובסוף, כשהיא כיבדה אותו בקצת קוגל, היא הרשתה לעצמה לבקש ממנו לפתוח לה גם את הבקבוק של היין. וככה, כל יום שישי הוא היה בא לעזור לה קצת, לאכול מנה של קוגל ולקבל ברכות מעומק הלב. הוא היה תמיד מפטפט איתה קצת, ממלא את חייה הבודדים של השכנה באידיש שמחה ומתגלגלת, כי צרפתית היא לא ממש ידעה...

יום שישי אחד הוא בא כרגיל, הניח חלות כרגיל, אבל לא סידר את השעון שבת, במקום זה הוא ישב באנחה על השולחן ונשא עיניים מתנצלות כאילו רצה להתוודות על חטא כלשהו.

רייזל התישבה קצת מתוחה ורצתה להבין מה כל הקומדיה הזאת באמצע יום שישי. דווקא הקוגל יצא כמו שצריך ודניאל אכל את כל המנה, אז מה הסיפור?

"ככה", הוא התנצל באידיש הטובה שלו, "השעון שבת זה בסדר גמור. אבל היין... אנחנו מוכרחים להפסיק עם זה". השכנה לא הבינה על מה הוא סח, מה יש לו ליונגרמן שהתחיל לדבר שטויות?

"את יודעת... הוא השפיל מבטו... אני... אסור לי... אסור לי לפתוח יין..."

"אסור לך? מה עלה בדעתך, דניאל יקירי? מה אתה, כאילו... איזה גוי???"

"כן", הוא אמר לה ועיניו עדיין מושפלות. "אני גוי! מה, לא ידעת?!"

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.