"אין מקום לשתיים", פרק י’: ההצגה

"את תקחי את התפקיד הזה?" דבורי הביטה בגיטי בסקרנות, "זה עול כבד בחופש הגדול".

"אני אוהבת להציג".

"כן, בוודאי, גם אני אוהבת לשיר, אבל להתאמן על השיר שלי במשך חודשיים של החופש הגדול? לא, לא מתאים לי".

"אז בואי נגיד שלי זה כן מתאים?"

"זהו, שלא הייתי מאמינה שזה יתאים לך".

"תופתעי".

"אני אכן מופתעת".

ההצעה שהגיעה אל גיטי הייתה מרשימה: להציג בתפקיד הראשי של הצגת הסמינר שתסגור את פעילויות הקיץ. שבוע אחרי המחנה, יומיים בלבד לפני פתיחת שנת הלימודים, תתקיים תכנית מכובדת, אליה יוזמנו, לבד מן התלמידות, גם אמותיהן. מרכז התכנית תהיה הצגה גדולה ומרשימה, שתופק על ידי הנהלת הסמינר, בביצוע בנות הסמינר ובהכוונת נשות מקצוע מעולות.

"התפקיד", כך אמרה המורה לבנות שנרשמו להציג בהצגה זו, "מחייב. זאת אומרת, הוא ידרוש הרבה. אימונים, חזרות, שעות ארוכות ומתישות של החופש הגדול תוקדשנה לחזרות. מי שמעדיפה לנסוע לבריכה ולים, לדודתה בירושלים ולאחותה בביתר – אין מקומה בהצגה. מי שמתחייבת – מתחייבת. והחזרות תהיינה ממושכות, תתחלנה בזמן שנקבע ללא איחורים ותימשכנה זמן רב. מי שמסוגלת לעמוד בלוח זמנים נוקשה גם בחופש הגדול – ברוכה הבאה. מי שלא – לא. שיקול שלכן. אנחנו לא נקבל תירוצים כמו, 'המשפחה שלי נוסעת לטיול גדול לצפון', או, 'אחיות שלי ארגנו נסיעה מקסימה לצפת'. לוח הזמנים של החזרות יהיה צפוף מאוד, אנחנו רוצים להעלות הצגה מכובדת ואיכותית. פעם אחת תינתן רשות לכל אחת להיעדר, ולא יותר מזה. אני מודיעה על כך מראש, כדי שלא תהיינה תלונות. זאת החלטה שלכן".

גיטי נרשמה, על אף ההצהרה הרשמית של המורה, וכעבור כמה ימים קיבלה הזמנה להכירות עם המאמנת ולבחירת תפקידים. דבורי ליוותה אותה בהתרגשות ובתפילה, וכשהגיע אליה הטלפון עם הבשורה שקיבלה את התפקיד הראשי, לא היה קץ להתרגשותן של השתיים.

אחרי שנרגעו מפרץ ההתרגשות הראשוני, הרהרה דבורי במשמעות הדבר לגביה. "את מתכוונת להיעלם לי מהנוף למשך החופש הגדול?"

גיטי הייתה מסוחררת מהתרגשות, "פחות או יותר".

"זה נראה לי יותר 'יותר' מאשר 'פחות'", התלוננה דבורי, "לפי ההצהרה של המחנכת, זאת הולכת להיות עסקה של שתים עשרה שעות ביום".

"אולי", שום דבר לא גרע מהתרגשותה של גיטי.

"אולי? ודאי!"

"אז ודאי".

"לא אכפת לך?"

"לא. אני אוהבת להציג. חזרות זה עונג בשבילי, לא עול".

"ומה יהיה על התוכניות המשותפות שלנו?"

"אני אשתדל לפנות לזה זמן", הבטיחה גיטי.

דבורי לא התלהבה מרבע ההבטחה שקיבלה, אבל הייתה מספיק לא-אנוכית ואוהבת כדי לשמוח בשמחתה של חברתה. תפקיד ראשי! לא בכל יום את זוכה להציג בתפקיד הראשי בהצגה מרשימה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

תכניותיהן המשותפות קוצצו לחמישית, הרהרה דבורי כשליוותה בפעם העשירית את גיטי לאולם החזרות. המאמנת, שכבר התרגלה לראות את הצמד מגיע ביחד, התירה לדבורי להישאר באולם החזרות.

גם המאמנת התפעלה מן החברה המסורה, המגיעה עם חברתה פעמים רבות כל כך לאולם ההצגות, מסתכלת ומחמיאה, לא מתעייפת ומתבוננת גם כשהמערכה עולה בפעם בעשירית באותו יום. מילא המציגה, שמשקיעה שעות רבות בהצגה וזוכה לקצור את פירות העמל – אבל החברה?!

היא החמיאה לנערה הצעירה, וזו חייכה ואמרה, "היא חברה שלי", וכאילו לא היה די בכך, הוסיפה, "טובה. מאוד".

"ואת", אמרה לה המאמנת בחיוך מעריך, "חברה טובה באמת".

דבורי נבוכה מעט. את האמת? היא חשבה כך בעצמה. לא מפני שישבה שעות והביטה בגיטי המציגה, מאמנת אותה ומדריכה אותה במשחקה, אלא מפני שוויתרה על הרבה מאוד כדי לאפשר לחברתה לעשות זאת. היא לא הזכירה לגיטי כמה פעמים הן נסעו ביחד לבריכה ועד כמה היא, דבורי, קיוותה ליותר מזה בחופש הגדול. אפילו הנסיעה הקצרה שלהן לים לוותה בדאגה מצדה של גיטי שלא תשתזף יותר מדיי, שלא "תישרף" חלילה, שתספיק לחזור בזמן לחזרות, שלא תהיה עייפה מדיי... החופש הגדול הזה הוקדש, רובו וכולו, להצגה הגדולה. דבורי יצאה נפסדת לא מעט. משהו אחר עמד בראש מעייניה של חברתה הטובה, ולא ניתן היה להתעלם מכך. השיחות שלהן נסובו הרבה על ההצגה, הריכוז של גיטי היה בהצגה, הכול סבב סביב הנושא הזה, ולא היה לגיטי דבר מה אחר חשוב יותר באותם ימים.

דבורי התעניינה בהצגה באמת ובתמים, ועיניה ליוו את חברתה בהרבה גאווה והערצה. באיזשהו שלב, הפכה ההצגה גם לנחלתה. היא רצתה שהיא תצליח, לא רק בשביל גיטי אלא גם בשביל עצמה. כמה שעות היא יכולה לשבת ולהביט במשהו, בלי להיקשר אליו?

גיטי העריכה את דבורי על תמיכתה, בין במילים, בין בשתיקות. היא ידעה עד כמה דבורי אינה מתלהבת מכך שבחרה להשקיע שעות רבות כל כך מן החופש הגדול – הזמן שבו היו רגילות לשהות ביחד שעות ארוכות – ולוותר על כל זה בשביל להציג. היא לא אמרה לה מילה. מהרגע שבו החליטה גיטי שהיא הולכת להציג, תמכה בה דבורי במלוא יכולותיה. זה היה יפה מצדה, ידעה גיטי, ולא ידעה אם היא עצמה הייתה נוהגת כך. במלוא האהבה, במלוא הפרגון, ישבה דבורי במשך שעות ארוכות והאזינה לתפקידה, בלי לצייץ ולו מילה אחת של תלונה.

גיטי חשבה לקנות לדבורי משהו קטן, לציין את הערכתה וחיבתה לחברתה. אולי תקנה לה עציץ קטן, סמל לידידותן הפורחת. אולי תקנה לה שוקולד אהוב, סמל לידידותן המתוקה. אולי תקנה לה מחזיק מפתחות, סמל לידידותן שתחזיק אם ירצה ה' לעולם.

אחרי ההצגה, תכננה גיטי, כשישכך הסער הגדול וייוותר בידה זמן, היא תקנה משהו, תיקוש בדלתה של חברתה ותגיש לה את השי הצנוע. ידידותן היא שי ערב דיו, אין צורך ביותר משי צנוע.