"נשמה טובה את", פרק ד’ - מלון שכזה

סבו סיטי, הפיליפינים

סוף סוף הגעתי לסבו - העיר השלישית בגודלה בפיליפינים. עיר מפותחת וגדולה, בעיקר בהשוואה לאיים הקטנים המפוזרים בפיליפינים, שחלקם הגדול רחוקים מאוד מקדמה ועניות נוראה שוררת בהם.

סבו בולטת בניגוד הקיים בה בין העוני והעושר. לצד אנשים שחיים ברחובות או בשיכוני סלמס גיליתי גם שכונות פאר מהודרות שבהן אחוזות ענק.

באי סיקיהור שגדלתי בו היו החיים דלים מאוד, אך הודות לטרסות האורז שהיו בבעלותו של אבא היה מצבנו טוב במקצת מזה של שכנינו.

בשבוע הקרוב אלון במלון היליק – מלון בוטיק פשוט מאוד, אך נקי יחסית לבתי האירוח האחרים בסבו. אטייל מעט באתרים הגדולים ואמשיך במסעי לכוון ארצות הברית.

(צילום: shutterstock)

החדר ששכרתי היה מרוהט בפשטות אופיינית: מיטה גדולה, שולחן עגול מתקלף בצד החדר, חדר אמבטיה מחופה באריחי חרסינה ישנים ומרפסת קטנה הצופה אל העיר הסואנת מגובה של 15 קומות.

מאז שמעתי לראשונה על אוניברסיטת הרווארד בעיר קיימברידג’ שבמסצ'וסטס, האוניברסיטה המובילה בעולם, חלמתי ללמוד בה. לא רבות מחברותי באי יכולות להרשות לעצמן לחלום חלומות כאלו. רובן משתלבות לאחר התיכון בעבודות חקלאיות ומסייעות בפרנסת המשפחה.

אבא, שעובד קשה כל כך בטיפול בטרסות האורז, הבטיח שישלם חלק מתשלומי שכר הלימוד לצורך התואר הראשון שלי, אך אני יודעת היטב שאצטרך לעבוד בעבודות מזדמנות במקביל ללימודים כדי לממן את השאר.

בעודי מברישה את שערי, צדה את עיניי שיירה ארוכה של נמלים חרוצות המפלסות להן דרך בשלווה מחדר האמבטיה למבוא. מזג האוויר והלחות הנוראה שבסבו מהווים מצע חמים לאלפי חרקים.

צפירת מכונית נשמעה מפתח הכניסה למלון. חואן, הנהג שהזמנתי, כבר מחכה לי למטה.

התארגנתי במהירות שיא, בשנייה האחרונה עטיתי על עצמי מעיל קל, ונכנסתי מתנשפת למכוניתו של חואן.

"לאן פנינו מועדות?" שאל חואן במבטאו הכבד.

"להר הגעש טאאל," עניתי בקצרה.

הר הגעש טאאל נחשב להר הגעש הקטן ביותר בעולם. רבות שמעתי עליו, וחלמתי להימנות עם התיירים הרבים המגעים אליו מדי שנה מכל העולם. הדבר שהופך אותו לייחודי כל כך הוא העובדה שלהר הגעש עצמו יש אגם משלו בתוך הלוע שלו, המכונה "אגם הלוע".

שמעתי שיש המעיזים לצלול לתוכו ולראות את לוע האגם מבפנים, אך מאחר שהמים מכילים ריכוז גבוה מאוד של חומצה גופרתית, בור, מגנזיום, אלומיניום ועוד חומרים שונים, לא מומלץ לשהות במימיו זמן רב.

לאחר שעה ארוכה של נסיעה בינות לכפרים קטנים וציוריים, הגענו אל הר הגעש טאאל.

שלפתי את הארנק מתרמילי והגשתי לחואן 200 פזו (מטבע בפיליפינים) עבור הנסיעה.

משב רוח מרענן קידם את פניי. אין ספק שמזג האוויר בטגאיטאי נעים הרבה יותר מאשר בסבו. האזור כאן גבוה יותר ולח פחות.

לאורך כל הדרך נתקלתי באנשים שניסו להציע לי מכל הבא ליד, החל מרכיבה על סוס אומלל, הסופג מכות נמרצות לאורך כל הדרך מבעליו, וכלה במשחק בכדורי גולף הנזרקים היישר לאגם.

המקומיים רואים אותי בדרך כלל כתיירת, בגלל המראה, ועיניהם נפערות בתימהון כשאני פותחת את פי ומדברת איתם בטגאלוג, אחת מהשפות הרבות המדוברות בפיליפינים.

טוב לי פה. אני נבלעת בין המון התיירים, נהנית מכל רגע באתר היפהפה ונמנעת מלחשוב על העתיד. 

אני מבקשת לנצל את שהותי הזמנית כאן לטיולים, הן ייתכן שזו לי הפעם האחרונה בארץ היפהפייה הזו.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.