שלמה כורש: "בת דודי נפלה מהעץ והחלה להידרדר במורד ההר"

רקע:

שלמה כורש, בן 80, נולד בשנת תרצ"ט (1939) בתימן, למשפחה בת שישה ילדים. הם התגוררו בכפר קטן, שהיו בו פחות מעשרה גברים למניין. כשהיה בן שש התגרשו הוריו, אולם חזרו זה לזו לאחר שנה. בהיותו בן שתיים עשרה עלה יחד עם משפחתו ארצה, אחרי מסע נדודים של כמה חודשים בתימן. כשהגיעה לארץ, שוכנה המשפחה באוהל במעברה בעתלית, ובהמשך עברה להתגורר בפוריה. מאוחר יותר הם קבעו את מושבם ביהוד, ושם גם נעלמו עקבותיו של אחד מאחיו, שהוא מילדי תימן החטופים. במהלך השנים עבד שלמה כמסגר, ובהמשך כטכנאי. הוא אב לשלושה ילדים וסבא לנכדים.

זיכרון ילדות

"כשהייתי ילד בן שש ההורים שלי נפרדו, ועד היום אינני יודע את הסיבה לכך. אני רק זוכר שאמא חזרה לבית הוריה, ואנחנו נותרנו בלעדיה, שלושה ילדים קטנים ועצובים. אבי נהג לעבוד מחוץ לכפר, והיה מגיע הביתה בערך פעם ביומיים. הוא השתדל לעשות עבורנו ככל יכולתו, והיה מכין אוכל ודואג לכל הקשור בבית. במידה והיינו זקוקים לעזרה כשהוא לא היה, היינו מבקשים זאת מהשכנים, והיתה לי גם דודה שגרה בכפר, אשר דאגה לנו. אולם צער הפרידה מאמא והגעגועים אליה, היו קשים מאד, ושנה זו זכורה לי עם צער רב בלב. כשנה אחר כך, התחתנו הוריי בשנית, ועבורנו הילדים הייתה זו שמחה גדולה. לראות את הוריי שוב מדברים וצוחקים, ולהרגיש את אמא קרובה אחרי זמן רב בו לא התראינו, זה היה נפלא.

"אני זוכר גם את לימוד התורה אצל המורי, אשר היה בוחן אותנו על לימודינו מידי שבוע. מי שלא ידע טוב במבחן, היה מקבל מכות עם רצועת עור. הדבר נעשה כדי שנלמד היטב, ובאמת כל התלמידים היו טובים, ואני אישית מעולם לא קיבלתי מכות עם הרצועה.

"בנוסף זכורה לי פעם אחת, בה הייתי בערך כבן עשר. ראיתי גוי שמכה יהודי, וכילד קטן, לא היה באפשרותי לעזור לו. רצתי מהר להזעיק עזרה, ואנשים אכן באו וחילצו אותו. דבר זה הטמיע בליבי את ההבנה עד כמה הגויים שונאים אותנו".

אירוע משמעותי שהטביע בי חותם

"בהיותי ילד, נהגנו לצאת פעמים רבות ולטפס על צוקי ההרים, שנפוצים מאד בתימן. תפקידנו כילדים היה גם לקושש עצים, ומידי פעם הלכנו יחד עם אחד המבוגרים כדי לעשות זאת. כאשר הייתי בן שבע, קבענו לצאת לטיול למחרת בבוקר, אולם בערב לא הצלחתי לישון. אמי, שראתה שאני לא נרדם, אמרה לי לשבת ולקרוא תהילים, וזה מה שעשיתי לאורך כל הלילה. בבוקר, על אף העובדה המתמיהה שלא ישנתי כלל, יצאתי יחד עם כל הילדים לטיול. בשלב מסוים, ראיתי מרחוק עץ פרי, והתקרבתי אליו כדי לטפס ולקטוף מפירותיו. אולם ניסיונותיי לעשות זאת כשלו, ואני ויתרתי ונשארתי למטה. לעומתי, החליטה בת הדוד שלי לטפס על העץ, והיא אכן הצליחה להגיע למעלה. כאשר היא ניסתה לרדת, החליקה בת הדוד והמשיכה להידרדר במורד ההר, עד למטה. כולנו פרצנו בצעקות ורצנו לכפר להזעיק עזרה, אך לצערנו היא נמצאה בהמשך ללא רוח חיים. אירוע כואב זה הלך איתי כילד במשך זמן רב. במבט לאחור אפשר גם לשער מדוע לא נרדמתי. מי יודע, אולי אני הייתי זה שצריך ליפול, והתהילים שאמרתי כל הלילה, הם אלו שהצילו אותי מכך.

"אחרי האירוע הקשה הזה, היה קשה לנו להישאר בכפר, ועברנו לגור בעיר גדולה יותר. לעומת הכפר הקטן, העיר הייתה עבורנו עולם אחר לחלוטין, ופתאום ראינו שווקים ובתי קומות, דבר שכלל לא הכרנו קודם. מידי פעם היינו יוצאים לשוק ומשחקים בין הדוכנים. באחד הימים, נכנס אחד הילדים מתחת לדוכן ובטעות הפך אותו. בעל הדוכן התחיל לרדוף אחרינו, ואנחנו פתחנו בריצת בריחה מהירה. רצנו במשך זמן רב, עד לקצה העיר ממש, ורק אז ראינו שבעל הדוכן התייאש מאיתנו ונרגענו. אולם אז עלתה בעיה חדשה - השעה היתה כבר מאוחרת, ואנחנו לא ידענו איך לחזור הביתה מהמקום הלא מוכר. ניסינו למצוא את דרכנו, עד שלבסוף עבר לידנו אדם, שלא ידע על מעללינו, והראה לנו את הדרך חזרה. הגענו לבתינו עייפים ומפוחדים, אחרי שהורינו כבר החלו בחיפושים והמתינו לנו בדאגה רבה".

נקודה של לימוד לחיים

"אני זוכר חתונה שהתקיימה בכפר, בה חגגנו במשך שבועיים, לפניה ולאחריה. לכבוד החתונה שחטו פרה, וכל נשות הכפר הכינו מאכלים מיוחדים. בליל החופה רקדו הגברים בחדר גדול, ואילו הנשים היו בחדר אחר. אני הייתי בן 6, ורציתי להיכנס לחדר בו הייתה אמי, אולם אנשים תפסו אותי, ואמרו לי שאסור להיכנס בין הנשים. על אף שבכיתי, לא ויתרו לי, ולבסוף הצליחו להעביר אותי לידיו של אבי. ההקפדה הגדולה הזו על צניעות, כבר מגיל קטן ובלי פשרות, נטעה בי את שורשיה העמוקים, ועד היום, אינני מסוגל להגיע לאירועים או למקומות בהם הצניעות לא נשמרת כראוי.

"באופן כללי, השמירה על המסורת בתימן הייתה חזקה מאד, וגם נשים היו יודעות את כל ההלכות. אני זוכר איך בערב פסח, למשל, היינו הולכים לשאוב מים מהמעיין, ושמים אותם בכדי ענק בבית, כדי שיהיו 'מים שלנו'. את גרגרי החיטה היו בוררים אחד אחד, וכמובן שאסור היה לילדים להתקרב למקום. ביום למחרת הנשים היו מכינות את המצות - אחת לשה, השנייה חותכת, והשלישית מכניסה לתנור, וכל זאת בתוך כמה דקות. אחרי שעתיים-שלוש היו כבר כל המצות מוכנות, ובכל יום מימי החג היו מכינים מצות טריות".

אדם שהותיר בי רושם עז

"מלבד אבי, שהשקיע בי הרבה מאד, והיה לומד איתי תורה כל שבת, מי שהכי השפיע עליי הוא דודי - אח של אמי. הוא היה אדם חכם, אשר ידע פרקי גמרא בעל פה, ויחד עם זאת היה גם בעל מוסר גדול והתנהג עם הבריות בצורה מיוחדת במינה. פעם בחודש-חודשיים, הייתי עושה בריצה דרך ארוכה של קילומטרים רבים, מביתנו בכפר ועד לביתו, כדי לשמוע ממנו דברי חכמה. נהגתי לעקוב אחרי מעשיו, והתנהגותו המיוחדת עשתה עליי רושם חזק מאד. היה זה עבורי לימוד לכל החיים, לראות אדם שיש בו גם תורה וגם מידות נעלות".

תובנה משמעותית מהחיים

"להיות סבלניים. אנחנו לומדים מהקב"ה מהי סבלנות, שכן הוא סובל אותנו על כל מה שאנחנו עושים, למרות כל החטאים והנפילות. אם נזכור זאת, אז גם בזמני לחץ, בהם היצר הרע מנסה להפילנו אפילו יותר, נצליח לבלום את עצמנו ולהתנהג כראוי".

מה השתנה מאז שחציתי את גיל 70

"נשארתי אותו הדבר, רק שהזקנה עושה את שלה. עם השנים למדתי לראות את החיים בעין טובה, וכאשר קמים כך בבוקר, אז כל היום הוא טוב. באופן כללי כשמסתכלים על החיים, רואים שהעולם פועל במחזוריות, ושהקב"ה יצר בחיים איזושהי שגרה. יש גם פעמים של יציאה ממנה, באירועים מיוחדים, שמחים או מצערים, אך בדרך כלל חיי היומיום שלנו חוזרים על עצמם. הדבר יכול להביא לידי שעמום וייאוש, אולם אם ממלאים את השגרה הזו בדברים טובים, אז היא מאד ברוכה. כיום, אני הולך לישון מידי לילה באחת עשרה וקם בשלוש, ומרגע שקמתי, היום שלי מלא בלימוד תורה ובעשייה. ברוך ה', אין לי רגע דל, ואני שמח על כך מאד. באופן כללי עומדות מולי שתי מטרות, בהן אני משקיע את חיי, והן לעבוד את ה' ולתת למשפחה".

ממרום שנותיי, הכי חשוב בחיים זה...

"לאהוב את החיים ופשוט לחיות אותם. כידוע, אם אדם לא אוהב את עצמו, אין לו גם את היכולת לאהוב אחרים. אז זהו הבסיס, לאהוב קודם כל את עצמנו ואת חיינו, ודרך זה גם לאהוב ולתת לאחרים".

מה הייתי רוצה להנחיל לדורות הבאים

"שיזכו ללמוד מאתנו וללכת בדרך התורה. המראה החיצוני של הדברים לפעמים משתנה במהלך הדורות, אך התורה היא נצחית. כפי שאברהם אבינו הנחיל אותה לבניו, אני מאחל לעצמנו שגם כל צאצאינו יזכו ללכת בדרך זו".

גם לכם יש סבא או סבתא, שירצו לשתף בחוויות ותובנות מעולמם? נשמח שתכתבו לנו ונחזור אליכם: support@htv.co.il