"מפגש מקרי עם אברך בפתח בית הכנסת, שינה את חיי"

כאשר היה מיכאל בן 12, אמר לו סבו: "פה בארץ אפשר לשים כיפה, פה אין בעיות", אך מיכאל כלל לא הבין על מה מדבר הסב, ומה הקשר בינו לבין חבישת כיפה. כמי שנולד להורים עולי ברית המועצות, הוא לא הכיר דבר הקשור ליהדות. אמנם הוריו עוד הספיקו להרגיש את עובדת היותם יהודים, בגלל האנטישמיות שהייתה ברוסיה, אך כאן בארץ, גם מצב זה כבר לא היה קיים. זהו סיפורו של ילד שגדל בלי טיפת רקע על הדת היהודית, אך דווקא מתוך הקשר הדק שעוד נותר לשורשים, הצליח לחזור לכור מחצבתו.

אמונה מוסתרת בלב

לא רק מיכאל, אלא יהדות רוסיה כולה חוותה במהלך הדורות ניתוק מוחלט מן השורשים, כך שכיום רבים מצאצאיה רחוקים מאד מיהדותם. "סבא-רבא שלי אמנם היה שומר מצוות, אך הוא עזב את דרך התורה לטובת ערכי הקומוניזם", מספר מיכאל. "עם זאת, האמונה והקשר החם ליהדות נשארו בליבו. הוא היה נחמד לרוסים כלפי חוץ, אך בפנים חשב לחלוטין אחרת. סבא שלי כבר לא היה אדם דתי, אך האמונה של אביו הצליחה לעבור גם אליו. כאשר שאלתי אותו פעם על קיומו של אלוקים ועל האמונה בו, הוא אמר לי שכל יהודי יודע שדבר זה הוא נכון, ומי שאומר שלא - פשוט משקר. אולם לאחר שסבי דיבר איתי על נושא הכיפה, לא הבנתי מאיפה הוא מביא את הדיבורים האלה. לרגע לא חלמתי שיהדות רוסיה נראתה בעבר כמו מאה שערים, ואפילו אבי היה מופתע, כששמע שסבו היה חסיד אדוק".

הסיבה שמשכה את מיכאל לכיוון היהדות, הייתה דווקא זו. "כאשר גיליתי שזהו העבר ממנו באתי, הרגשתי שהוא חלק ממני. הרוסים אמנם ניסו להשכיח מהיהודים את יהדותם, אבל זה לא באמת אפשרי, שכן היהדות היא חלק בלתי נפרד מאתנו, ותמיד תישאר כך. האדמו"ר הזקן אמר שלכל יהודי יש אמונה מוסתרת בלב, ורק צריך לגלות אותה. זה בעצם מה שקרה גם לי במהלך הזמן. כבר בהיותי בן 12 הרגשתי את הצורך ברוחניות, והתחלתי ללמוד דרך האינטרנט את הנושא. קראתי על כל הדתות: יהדות, איסלם, נצרות, בודהיזם, ואט אט חלחלה לתוכי ההבנה שיש איזושהי אמת בחיים, שיש להם תכלית. עם הזמן גם הבנתי שאמת זו נמצאת ביהדות, ומשם ואילך הרגשתי שלכל השאלות שיעלו, אמצא את התשובות ביהדות. כל שנותר לי אז הוא להתחיל לחפש את דרכי לשם".

מיכאל החל להתקרב, אולם מחוסר היכרות, הגיע לקהילה הקונסרבטיבית. "במשך שנתיים הייתי מגיע לבית הכנסת הקונסרבטיבי, ושם גם חגגתי את בר המצווה שלי", הוא מספר. "כולם היו נוסעים לבית הכנסת בשבת, ומתרצים זאת בכך שזוהי מנוחה, ושיש להתאים את התורה לדור שלנו. כמי שלא הכיר שום דבר אחר, האידיאולוגיה הזו נראתה לי נכונה. אולם לאחר תקופה, הרגשתי צורך להפסיק לנסוע בשבת. בית הכנסת הקונסרבטיבי היה במרחק 45 דקות הליכה מהבית שלי, ולכן החלטתי לישון אצל סבתי, שגרה קרוב יותר, וללכת אליו ברגל. כשהייתי שם, שאלתי את המתפללים מתי תפילת מנחה, ולהפתעתי הם אמרו לי שהם לא מתפללים את התפילה הזו. אני אישית הרגשתי צורך להתפלל בכל זאת, ולכן יצאתי לרחוב, לחפש מניין אחר".

"לא חלמתי שאגיע לישיבה"

החל מרגע זה, חל המפנה בחייו של מיכאל. "הגעתי לבית הכנסת החרדי של השכונה, אך חששתי להיכנס. ראיתי מולי מקום עם הפרדה בין גברים לנשים, והרבה אנשים בחליפות שחורות", הוא מתאר. "אך אז, בהשגחה פרטית ממש, אחד האברכים שהיו במקום, פתח איתי בשיחה. סיפרתי לו על כך שאני הולך בדרך כלל לבית הכנסת הקונסרבטיבי, ונכנסנו לדיון לגבי הדרך שלהם. לאחר שעה קלה, הוא כבר שכנע אותי בנוגע לטעותם, והזמין אותי אליו הביתה לסעודה שלישית. כך נוצר בינינו הקשר, שבסופו של דבר הוביל אותי למקום בו אני נמצא כיום".

בעזרת אותו אברך, אשר נהג לעסוק בקירוב רחוקים, החל מיכאל להכיר את עולם התורה והמצוות. "הייתי אז בכיתה ח', ולאחר שפגשתי אותו, התחלתי להגיע לבית סבתי לשבתות בקביעות, ולעשות את השבת בקרב אנשי הקהילה החרדית שבאזור. אנשים היו מזמינים אותי באופן קבוע לסעודות, וכיום, כשאני כבר נשוי ובעל משפחה, יש בי הערכה גדולה כלפי ההשקעה שלהם. מדובר בקהילה מיוחדת במינה, שדאגה לי בכל שבוע מחדש".

(צילום: shutterstock)

כחלק מהתחזקותו, נרשם מיכאל לישיבה תיכונית חרדית. "היה חשוב מאד להוריי שאהיה במקום בו יש רמה גבוהה של לימודי חול, ולכן בחרתי דווקא בישיבה הזו. אבל אז, באמצע החופש הגדול, אמר לי האברך שליווה אותי, שהוא יוצא עם עוד כמה בחורים לסיבוב היכרות בישיבות. הוא הציע לי להצטרף אליו, אך לא לחץ, ולא ניסה לשכנע אותי להירשם לישיבה בה אין לימודי חול. אני מצידי סירבתי להצעה, שכן הייתי בטוח שישיבה היא מקום בו יושבים הרבה אנשים זקנים ולומדים כל היום, מה שלא היה נראה לי מתאים עבורי".

בכל זאת, ברגע האחרון, החליט מיכאל להצטרף לנסיעה, רק בשביל הטיול. "הגענו בהתחלה לרבי דוד אבוחצירא, אשר אמר כי עלי ללכת לישיבה, אך אני לא חשבתי על כך ברצינות", הוא מספר. "מאוחר יותר, כשהגענו לאחת הישיבות לבעלי תשובה, נדהמתי לגלות שלא הכל שם שחור, אלא דווקא יש הרבה ג'ינסים, ובכלל לא מפחיד כפי שתיארתי לעצמי. מה שנגע בי יותר מכל, היה האופן בו ראיתי את הבחורים מתנהגים אחד כלפי השני. כמי שהגיע מבית ספר בו נשמעו לפעמים מילות זלזול וקללות, ראיתי פתאום מקום בו אנשים מתייחסים אחד לשני בנעימות, ועם הרבה כבוד לזולת. הבחורים במקום, בהתנהגותם הנעימה, נראו בעיניי כמו מלאכים, והחלטתי שגם אני רוצה להיות חלק מהם".

מה אמרו על כך הוריך?

"לאמי היה קשה מאד להשלים עם הבחירה שלי, והיא ניסתה לשכנע אותי לא לעשות זאת. אבי, לעומת זאת, תמך בדרך שלי, שכן הוא הרגיש שהדבר טוב עבורי, ולכן נתן את הסכמתו. נראה לי שהוא גם הבין שמשהו בשמירה על המסגרת הדתית עושה טוב יותר לאדם, הן מבחינה משפחתית, והן מבחינת אווירה של חגים ושבתות. כך, הגעתי לישיבה לבעלי תשובה, בה שהיתי כשנתיים, וממנה המשכתי לישיבה קטנה רגילה ואף לישיבה גבוהה, מהמצויינות בארץ. כשם שסבא-רבא שלי היה חסיד, כך הגעתי גם אני לחסידות, והיום ההורים שלי כבר לא מרגישים אכזבה, מכיוון שהם רואים שמצבי טוב. הם שמחים מאד בנכדים שלהם, ובכך שאינני נמצא בתרבות בה גיל הנישואין מתאחר. אנחנו לא מגיעים אליהם לביקורים ארוכים, בגלל נושא הכשרות, אבל הם באים אלינו, וברוך ה' אנחנו מסתדרים מצוין".

איך מסתדר חוזר בתשובה בתוך מסגרת של חסידות?

"מסגרת חסידית היא באמת דבר לא פשוט עבור חוזר בתשובה, אבל אני בחרתי בכך, מכיוון שתורת החסידות נתנה מענה לכל שאלותיי. בנוסף, הקשר לרבי, שהוא זה שמעביר את התורה, מכוון ותומך, נתן לי הרבה כוח להתמודד עם החיים, וגם הקהילתיות שקיימת בחסידות היא מאד תומכת. כאשר שמחים בכל השפע הזה, מוכנים לקבל גם את המסגרת שהדבר מהווה, ולאחר שגיליתי שהגעתי ממשפחה חסידית שורשית, מה היה נכון יותר, מאשר לחזור לשם?"

האם חווית גם רגעי משבר במהלך החזרה בתשובה?

"בוודאי, לכל אחד יש רגעים כאלה. אני זוכר ילד אחד מכיתתי, שבשלב מסוים התגייר ביחד עם אמו, והם הפכו למשפחה חרדית. כאב לי קצת לראות איך אני, יהודי מבטן ומלידה, צריך להתמודד לבד בעולם חילוני, ואילו הוא, שנולד גוי, נמצא עכשיו במשפחה שתומכת בו. המשגיח שלי הרגיע אותי עם ההסבר, שכל נשמה בוחרת לאיזו משפחה ולאילו תנאי חיים להיוולד, לפי התיקון שלה, וכך גם אני בחרתי את משפחתי, לטובתי בלבד. לכן אין מקום לקנאה באחרים, שכן זהו הדבר הנכון ביותר עבורי. בנוסף, עברתי כברת דרך כדי למצוא את המקום אליו אני שייך, ועם הזמן תמיד עלו אצלי שאלות נוספות באמונה. מה שהחזיק, ומחזיק אותי עד היום, זו תחושת הקשר הפנימית שבתוכי, וההבנה שאני נמצא במקום אמיתי ונכון. אינני זקוק כבר להוכחות באשר לכך, ומוצא מענה לכל המשברים והשאלות בדרך התורה".