הורים במחלקה האונקולוגית, פרק ב’: מישהו שלח לי מתנות קטנות

פתאום באמצע החיים הבנו שאנו הורים לילדה חולה בסרטן. הדבר הראשון שחושבים עליו - זו הקרחת.

בעמדנו על מפתן הקרחת הידועה, המסמלת כל מי שחולה בסרטן, עמדו לפתחנו וגם ניצבו זקופות ובטוחות שתי אפשרויות, והיינו חייבים לבחור אחת מהן. גם אי בחירה היא בחירה... ואם בחרנו פתק לבן – דגל לבן – אוטומטית אנו בתוך האפשרות הגרועה, גם מבלי שבחרנו בה...

אפשרות אחת, הפשוטה והקלה ביותר לביצוע, היא פשוט ליפול ברוח הסערה אל המרה השחורה, לאבד את עצמנו בים של חרדות ולפחד מהצל של עצמנו, במדבר אין סופי של מכות חום.

אפשרות שנייה אך קשה הרבה יותר - קשה עכשיו אך קלה אחר כך, הייתה להתרומם בינות לשברים, לתת לקרני התקווה שחדרו מבין הסדקים להאיר, ופעמים אף לשכנע את עצמנו שיש קרניים כאלו. לקחת בפרופורציה המדודה את מה שנלקח מראשה של שבוּש, ולא לתת למה שאין – להחריב את מה שיש, ויש הרבה מאוד...

החלטנו לתת צ'אנס לאפשרות השנייה, ואנו לא מתחרטים על כך עד היום.

במקום לבכות על מצבנו, פשוט צחקנו.

במקום להתמלא בחרדה, העמסנו תקווה.

במקום להרגיש חוסר ודאות, חשנו את ודאות הבורא.

במקום להיות עצובים, שמחנו שלא ננטשנו...

ובדרך המפותלת והמאתגרת,

חצינו צוקים ותהומות,

נחלים ומפלים,

סופות וברקים.

"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

כל מה שעשינו במהלך הדרך הוא פשוט לצחוק מכל דבר, גם אם הוא לא בדיוק מצחיק. סיפרנו מליצות שונות, המצאנו סיבות למסיבות, העיקר להתעלם ולהסיח דעת משינוי הצורה שעטף אותנו. ושבוּ'ש, כמו שבוּ'ש, שדרגה את הצחוק, כאילו מביטה היא לסרטן בעיניים ואומרת לו: "הצחקת אותי".

יעיד על כך המעשה הבא:

זה היה ביום שישי, סמוך מאוד לשבת. אנו בבית, עסוקים בהכנות אחרונות לקראת השבת. שעון השבת כוּוַן, הפלטה חוממה, ריח המאכלים כריח לבנון, דגי המושט שוכבים להם בשקט מופתי ממתינים הם לעת תיקונם, הנרות משומנים, הילדים רחוצים ומצוחצחים לכבוד שבת, המטבח נוצץ. נועם ערב שבת בחלל הבית.

ובחדר שבו שבוּ'ש משחקת ומשתובבת עם אחיה, קולט אני מזווית העין שמשהו לא כשורה. הדרך למד החום קצרה מאוד, והדרך להבין היכן אנו הולכים לבלות את השבת קצרה עוד יותר.

מד החום מסמן על חום של למעלה מ-38 מעלות. אין מקום להתלבטויות, חייבים לנסוע דחוף לבית החולים. דגי המושט כנראה ימשיכו לשמור על שגרת שכיבתם שעות נוספות, ונרות השבת כנראה יאירו במקום אחר.

אין זמן אפילו לארוז משהו. חלות, יין, שתייה. כלום. אנו מדלגים בריצה על המדרגות, וטסים לבית החולים על מנת לנצח בתחרות מול החיידק המתפתח; מי שמגיע ראשון הוא המנצח. וכמו בתחרות, ההבדל בין המנצח למפסיד יכול להיות הבדל של אלפית השנייה, והבטחנו לשבוּ'ש שאנו מנצחים.

אבל שבת, מה יהיה עליה?

איזו צורה יש לשבת בבית החולים, כשהנך מגיע אליה לא מוכן ולא מאורגן?

עשה שבתך חול ואל תעשה שבתך בבית חולים... ללא חלות, ללא נרות, ללא יין, ללא סלטים, ללא דגים, ללא בשר ועופות וללא מרק ושקדיו. עם לחם פרוס של "ברמן", ומי מדבר על טשולנט – "מה זה?".

אם התמזל מזלי, לאחר שקיפצתי בין חדרי המחלקות השכנות, קיבלתי טעימות של ארגון החסד "חסדי יואל", אבל מול מה שממתין על השיש בביתנו, שום דבר בעינינו לא דומה, לא כמעט...

והשבת כבר מתקרבת - - -

לא נברא ארגון "חברים לחיים" אלא ליהנות בהם בני אדם. בדרך לבית החולים הרמתי טלפון לאחראית המבצעים בארגון החסד האדיר הזה, ועדכנתי אותה בהתפתחויות האחרונות. אולי משם תצמח הישועה?

אמרתי "אולי"?

עדיין לא הכרתי מושגים כאלו של נתינה ושל אהבת אדם. הטלפון של המתנדבת האחראית פתוח בדקות אלו בדיוק בשביל סיטואציות מן הסוג הזה, ובשבילן עומד בהיכון צוות מלא של מלאכים ומלאכיות, חברי "חברים לחיים".

תוך שניות נשלחה הודעה קבוצתית ב"חברים לחיים": "אבא וילדתו עושים דרכם לבית החולים בחוסר כול".

כיתות הכוננות עטו הסתערו על הידיעה. כל מתנדבת מכירה במדויק את מקומה בכוח ועל איזה חלק היא אמונה, ותוך דקות מספר המתין לנו משלוח מעדני עולם. כל טוב מצרים, כסעודת שלמה בשעתו.

אבל איך בדיוק עובד השינוע של כל המטעמים שהוכנו לנו מבני ברק לפתח תקווה?

ב"חברים לחיים" לא השאירו פינה שלא נלקחה בחשבון, והמתנדב הנדיב שלקח על עצמו את שינוע המבצע היה ר' שלמה ישראלוביץ, שהעמיס וסחב הכול ברכבו, ערב שבת קודש, עם דמדומי חמה, לקול צלילי הצפירה הראשונה המבשרת על בוא שבת מלכתא.

מהחנייה למטה החל המתנדב להעלות את כל המאכלים, המשחקים, הפיצוחים, העיתונים, המרקים, הגלידות, העלונים, המילקשייק והסופלה – ואל תמחקו את המיותר, כי שום דבר לא היה מיותר כדי לחמם את הלב, ולהרגיש שהמלחמה שלנו אינה רק שלנו, אלא של כולנו, של כל עם ישראל, מתנדבים ומתנדבות, ההון האנושי, עידית שבעידית, אוהבי אלוקים ואדם, ידידי "חברים לחיים".

ואני הקטן, שבדמיוני כבר השלמתי עם פרוסות הלחם של "ברמן", ניצב מול המשלוח האדיר הזה, ואמור להתמודד עם כל השפע הגדול והמשופע הזה. כפי הידוע לי עתה, נכון לאבחונים האחרונים שערכתי על עצמי, עדיין לא הובחנתי כ"הולך על ארבע באבוסו". הכמויות היו בסדר גודל בלתי פרופורציונאלי. מה עושים? אבל כידוע, מלאכים וניסים הולכים יפה מאוד ביחד. ויהי הנס, ואוכל המיועד לאדם אחד, הספיק לא רק לשמונה אנשים, אלא למחלקה שלמה, ועוד נשאר מיותר לזמן האוויר שאנו מבלים במחלקה בשאר ימות השבוע השוחקים.

משהו בראשי זז, וקיבל משמעות אחרת.

כשישבתי בליל שבת והתמרקתי עם המרק, הבנתי את משמעות דברי חז"ל "ייסורים ממרקים",

כשהגעתי לשלב שצריך להתגלד על הגלידה, כבר חשתי "שהפצעים הגלידו",

כששלקתי את המילק-שייק, חשבתי שכל מה שחסר בכל המערך הגדול הזה זה רק איזה "שיק" שישלח במייל...

לאחר שסיים ר' שלמה ישראלוביץ נאמנה את מלאכת השינוע והעלאת מעדני "חברים לחיים", הוא ניגש לשבוּ'ש והעניק לה שי קטן, רק בשבילה. מכל שפע המעדנים המגוון, מה שעניין את שבוּש ומה ששימח אותה מאוד – היה רק השי שהיא קיבלה ממנו. הן מחוברת היא לזונדה, וכל תזונתה ממנו. מה לה ולמעדני שבת?

אבל שבוּ'ש כמו שבוּ'ש, אינה נשארת חייבת. היא פונה אל ר' שלמה ישראלוביץ ואומרת לו: "גם אני רוצה להעניק לך שי קטן כהכרת הטוב על כל מה שעשית לאבא שלי ובשבילי. אתה מוכן לקבל ממני?".

הרהר המתנדב: "מה כבר יכולה ילדה בגיל שלוש להעניק לאיש מבוגר, סבא בעמיו?".

אבל התשובה לא איחרה לבוא, כאשר הושיטה שבוּ'ש את ידה לראשה, ולפתע, ללא אומר, שלפה ערמת שערות שנתלשו מראשה באחת (השערות רפויות טרם נשירתן), והושיטה לו אותן, מתנה למזכרת מילדה קטנה ערב שבת, במחלקה האונקולוגית.

קפא  ר' שלמה ישראלוביץ על מקומו, הלום ונסער. עם שני המובנים של צליל המילה, לכזה "שי" הוא לא התכונן. כזה "שי" הוא לא דמיין בחלומותיו האפורים ביותר.

ראיתי את עיניו מאדימות יחד עם עיני. בשקט החותך ששרר באותן שניות בחדר, רגליו כמו נקשו זו בזו, ידיו רעדו ודפיקות הלב נקשו בלהט, ובליבו כנראה רחש הוא אותם רגעים תפילה, "לו יהי גורלי כקורח וכעדתו", לו יהי...

כבשנו פנינו בקרקע, לא הבטנו זה בזה, בל ייפרץ הסכר העומד איתן ויציב בסער ה"שי", המחסום האחרון שהחזיק אותנו באותם רגעים...

בעיניים עצומות הושיט ר' שלמה ישראלוביץ את ידו הקפואה לעבר ה"שי" הייחודי ששבוּ'ש העניקה לו, חטף את השערות, תחבן לכיסו וברח כל עוד נפשו בו.

שבוּ'ש החמודה עוד הספיקה לצעוק לו---

"תשמור על זה".

איני יודע אם הוא הספיק לשמוע את דבריה, אבל הוא הבין לבד שעל כזו מתנה חייבים לשמור בבית הגנזים, קרוב ביותר אל הלב. ואכן, עד היום הוא שומר את השערות שקיבל, מזכרת נצח, מתנה מילדה קטנה, רק בת שלוש...
"מישהו שלח לי מתנות קטנות..."

לתגובות: shalom8410966@gmail.com