כך תשאף – מבלי להיות מתוסכל

הצורך במשמעות הינו מרכיב מרכזי באישיות של האדם, ומשפיע על תחומים רבים בחיים שלנו. לדוגמה, אם אדם בוחר להיות רופא, הוא בוחר במקצוע זה, מעבר למשמעות הכלכלית, גם בשל המשמעות של מקצוע בעיניו - הצלת חיים, תרומה לאנושות ועוד. המשמעות של המקצוע המסויים בו בחר האדם יכולה להיות שונה מאדם לאדם, ועדיין: תמיד תהיה לו משמעות כלשהי המהווה מרכיב מרכזי בבחירתו במקצוע המסויים בו החליט לשלוח את ידו.

לרוב, אנשים מתחילים את העיסוק במקצוע שלהם כאידיאליסטים גדולים, עם המון ערכים והתלהבות. הם רואים בעיקר את הצדדים החיוביים שיהיו לעיסוק במקצוע המסויים הזה. הם יכולים לראות את עצמם מצליחים, תורמים, מועילים, ועוד, ובקיצור: בעלי משמעות.

אלא שעם הזמן, עם הצטברותם של כשלונות קטנים ולחצים מסוגים שונים והתחושות השליליות שמתלוות להם, האדם מתחיל לחוות תסכול מצטבר. האידיאלים היפים נעלמים, ואת מקומם תופסות התחושות השליליות שהן אלו שמובילות בסופו של דבר למצב של שחיקה.

לדוגמה, אדם שלמד רפואה, כאשר לנגד עיניו צייר איך הוא מצליח להציל אנשים רבים מספור, ולזכות להערכה מצידם ומצד סביבתם הקרובה. אולם אז הוא מתחיל לעבוד בפועל, ומגלה שהמציאות רחוקה מאד מהדמיון: הוא אמנם מציל חיים לא פעם, אך הרבה פחות מכפי שחשב, וגם אז ההערכה שלה הוא זוכה היא לא תמיד שווה לביקורות שהוא סופג.

הוא נפגש עם התמודדויות בלתי אפשריות, ועם תסכול של מטופלים שלא ניתן היה להושיע אותם, מה שמספק לו על בסיס קבוע תחושת כישלון ותסכול כאשר הציפיות מתנפצות אל קרקע המציאות.

בשבוע שעבר עסקנו במדור זה בהתמודדות עם שחיקה ובהקשר הזה נציין כי ככל שהאדם יצליח לעבור את המחסום הזה - להבין שהאידיאלי לא תמיד ריאלי, גדלים הסיכויים לכך שהוא יוכל להמשיך לתפקד לאורך זמן מבלי לחוש תחושת שחיקה מעיקה. כשהוא יפנים שהדרך להצלחה, לערכים ולהגשמת המשמעות היא דרך "ארוכה שהיא קצרה" הדורשת סבלנות, אז יש לו סיכוי לקחת את הכישלונות שבדרך כאירועים נקודתיים ולא מהותיים, וכקשיים זמניים, אך כאלו שאינם פוגעים בחזון ובשאיפות שלו, שעה שהוא מבין שהדרך היא ארוכה (אך בפועל היא הדרך הקצרה).

אמת, חובה לשאוף גבוה ו"חייב אדם לאמר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו), אלא שעם השאיפות, הגמישות המחשבתית מאפשרת לאדם לקבל שקצב החיים וקצב מימוש השאיפות שונה ממה שהוא מצפה לו, שלפעמים הדרך הארוכה היא הקצרה ביותר, ושרק אם הולכים בדרך הארוכה אפשר לממש את הציפיות. הדרך הזו היא לא עיכוב מימוש הציפיות, אלא הדרך הבטוחה.

מנגד, אם אין לאדם דרכי החשיבה האלו, הרי שהוא בכביש המהיר לקראת תסכולים ואכזבות חוזרים ונשנים, בגלל שאת הכישלונות שהוא חווה בדרך, הוא מתרגם כמשברים שמעידים שאין לו סיכוי להתפתח. אלא שלא לכך מכוונים הכישלונות שבדרך, שמטרתם היא לשפשף ולשפר את האדם ולא לגרום לו לייאוש וכלשון חז"ל במסכת גיטין "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן".

התובנה שיש להפנים היא שהאכזבות לא נובעות מהמציאות, אלא מהגישה שלנו כלפי המציאות. בשל הגישה והציפיה להגיע להישגים מהר יותר מאשר הקצב של "דרך ארוכה שהיא קצרה". כשהאדם מאבד את הגישה הבריאה הזו, הוא מאבד את המרץ והאנרגיה לחיים ומתחיל לסבול משחיקה לא בגלל המציאות המאכזבת, אלא בגלל הגישות השגויות. כלומר, לא המציאות היא המאכזבת, אלא הגישה של האדם למציאות היא ששוחקת אותו.

ציפיות כמנוע לצמיחה

אין הכוונה לעודד את האדם לפעול בלי ציפיות. האדם מוכרח לצפות מעצמו, שאם לא כן לא תהיינה לו מטרות ולא תהיה משמעות לחייו.

הגישה הדוגלת בכך שחיים בלי ציפיות הינם חיים בלי אכזבות - בטעות יסודה! הרבה יותר נכון לומר, שחיים בלי ציפיות הינם חיים בלי מרץ ואנרגיה, ובלי מוטיבציה להתקדמות ולהצלחה!

יש לטפל באכזבות, אך לא על ידי נטרול הציפיות והמשמעות שיש לאדם בעשייה שלו. הבעיה אינה הציפיה, אלא ניהול לא נכון של הציפיה הזו. אנשים רוצים לממש את הציפיה שלהם באופן מיידי, וכאשר זה לא קורה הם מאוכזבים, מתוסכלים, ובסופו של דבר נשחקים.

לעומת זאת, אילו היו מתאזרים במעט אורך רוח, ולומדים להתאים את הציפיות לנסיבות, היה ביכולתם לחסוך הרבה מהחוויות השליליות שבדרך ולהעניק לעצמם איכות חיים טובה יותר. הפתגם אומר, שלכל הצלחה בין לילה קדמו עשרים שנות עמל ויגיעה.

יותר מכך: מומלץ לכל אדם להציב מגוון של ציפיות במספר תחומים בחייו - ביראת שמים, במשפחה, בקהילה, במידות ועוד, ולא רק ציפייה אחת. אך עלינו לזכור שאם נציב לעצמו מטרות לא ריאליות, שלא ניתן להשיגן - הן מייאשות. גם מטרות רחוקות מדי, שאינן מתגמלות כלל בטווח הקצר, עשויות להזיק יותר מאשר להועיל, ולהוביל לצבירת חוויות שליליות רבות בדרך אל ההצלחה, מה שיגרום בסופו של דבר לשחיקה ולוויתור על ההצלחה.

לכן יש לנהל נכון את הציפיות, לייצר מטרות לטווח הארוך אך במקביל גם כאלו שמתגמלות כבר במהלך בדרך.

 הפתגם אומר "לא רק הדרך אל האושר, אלא האושר שבדרך...".

הלקח של קורח

בפרשתנו אנו מוצאים את קרח מקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שלחשבונו היתה צריכה להגיע אליו (לקהת היו ארבעה בנים ולפי הסדר עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. מאחר שמשה ואהרן בני עמרם קיבלו את תפקידי המלך והכהן הגדול, סבר קורח שהבא בתור יהיה הוא – בן יצהר, אך לאכזבתו דילגו על משפחת יצהר וחברון ופנו לבנו הרביעי של קהת - עוזיאל כשבנו אליצפן מונה לנשיא בני קהת.

בזוהר מובא שקורח היה מיועד להתמנות ל"לוי גדול" (כדרך שיש כהן גדול) ואיך זה יהיה? על ידי שקרח יסכים להיות "קרח" ולא יחפש תפקיד של מישהו אחר.

אדם קטן מתרגש מעשיית מעשים גדולים, אך אדם גדול מתרגש מעשיית מעשים קטנים, שכן הוא אינו מחפש את אור הזרקורים ומחיאות כפיים, אלא מתרגש מעצם עשיית התפקיד שלו בעולם. ההתרכזות והמיקוד של האדם בעשייה ובתפקיד שלו בעולם, היא דרך לחיים מלאי מרץ ושמחה.

האדם בהרבה מקרים משווה את עצמו לאחרים ומאשים את עצמו למה הוא לא דומה לפלוני וכדומה, אך יש לעשות הבדלה בין לימוד מהזולת לבין השוואה בלתי פוסקת לזולת והלקאה עצמית על כך שאנו לא דומים לו.

חשוב ללמוד מהזולת אך להיזהר שהלמידה לא תגלוש להשוואה ומחשבה על כך שאנו אמורים להיות כמו הזולת עם אותה משפחה ואותו תפקיד.

זה הלקח שמלמד קורח, זה שעבודת השם שלו הייתה להסכים להיות קרח, בשמחה ובלב שלם.