בטח בה’, פרק ג’ - ביטחון עם נחישות

הכלל שקבעו גדולי הדורות לעניין מידת הביטחון המותרת לאדם, היא שרק דרגה כזאת שהוא מסוגל לעכל אותה ולחיות עמה היא המידה המתאימה לו, ולכן עליו לצעוד עם ביטחונו בה' בהדרגה.

כאשר עולים במדרגות, במיוחד אם העלה היא רוחנית, יש להשגיח תמיד שלא ליפול אחורה, במיוחד בזמנים שקשה להמשיך ולעלות, ובמיוחד אם ישנם חברים שנשארו למטה.

מסיבה זאת חובה על האדם, כאשר הוא עוסק במידת הביטחון, להתאזר בעוז ותעצומות, לא להביט אל עבר שכניו וידידיו שעשויים לעיתים רבות לקררו מאמונתו החזקה, ולא ליחס חשיבות לדעת הבריות, שלרוב מעורבת בדעות נפסדות וכוזבות שהינם הפך האמת – האמונה הנכונה.

להיפך - כך יוודא שחבריו וידידיו לא יקררו את אורה של האמונה וחיות הביטחון הקיימת בנפשו כתוצאה מעבודת הנפש.

האווירה הקיימת ברחוב – כלומר בשיג ושיח היושבים מחוץ לאהלה של תורה, היא אוירה פשרנית במיוחד בנושא הביטחון, והשיח היום יומי – אמנם אינו כופר חלילה בעליל ביסודות האמונה, אך לצערנו גם לא תואם את יסודות הביטחון לפיה הבורא והוא לבדו הזן ומפרנס את כל הברואים ברצונו הטוב.

תשובה ריאלית

אחת השאלות הנפוצות שכמעט שאין איש או אישה בעולם שלא נשאלו בחייהם פעמים רבות, היא "מהיכן אתה מתפרנס". התשובה הנהוגה לשאלה כזאת היא תשובה עניינית, או לחילופין מתחמקת. אך אדם שינסה לענות תשובה עניינית באמת, ולענות כי הקב"ה הוא הזן ומפרנס אותו, יתקל מיד בשאלה ותמיהה בנוסח כזה, "כן, אבל תכל'ס – מהיכן אתה מתפרנס"?

אל תמיהה זו נלווית לעיתים טפיחת יד על חברתה או על השולחן, משל היה אומר: הבה נדבר באופן מעשי ולא ברמה הרעיונית, משל התשובה הקודמת היתה כעין אמרה או משפט שיש מצווה לאומרה, אך אין בה מענה אמיתי לשאלה שנשאלה.

ואמנם, ההדרכה הנכונה שכמותה היו נוהגים יהודים יראי שמים רבים, היא לא לענות על השאלה באופן ענייני, במיוחד כאשר מטרת השואל אינה מעשית (כדי לסייע לו למשל), אלא סקרנית ולעיתים אף חסרת מטרה כלל, משום שכאשר אמונתו של השואל אינה שלימה, היא משפיעה על הלך השיחה וגורמת שגם התשובה ומהלך השיחה שיתפתח לאחריה תתייחס לצורה בה האדם מתפרנס בחסד ה' בצורה קבועה או ארעית זו או אחרת, כביכול זו היתה אכן המקור האמיתי לפרנסתו.

כיוון שכך, יש לענות בעוז ובגאון על השאלה הנזכרת בנוסח כמו זה למשל: "אבי שבשמים ובארץ, הבורא יתברך שמו, הוא המפרנס אותי ברחמיו הרבים". תשובה כעין זו, בין אם נאמרת בקיצור נמרץ ובין אם נאמרת באריכות ובפירוט, מעמידה את השואל ואת שאלתו על מקומה, ומחזקת את הביטחון בה'.

ככל שנחדיר יותר לחיי היום יום את השיח באמונה מבלי התחכמויות, ולהתייחס למציאות הקיימת כפי שהיא אכן – עובדה קיימת וכחלק ברור בחיינו, כך נזכה אכן לחיות עמה כראוי ולהתאים את הליכות חיינו וכל רגשותינו לאמונה וביטחון בשלימות.

פרנסה משתי פרות

כך למשל מסופר על הצדיק הקדוש רבי אורי מסטרליסק ששאלוהו מהיכן מתפרנס, וענה "משני 'כי'". משמעות מילה זו ביידיש עשויה להתפרש כפרות ("קיהען"), כלומר משתי פרות שבביתו המניבות לו חלב. מיד שלחו כל שכניו את כדי החלב לביתו כדי לקנות ממנו חלב ולפרנסו בדרך כבוד.

אשתו של הצדיק נענתה בפליאה לכל שכניה כי אין לה פרות כלל בבית, ואינה יודעת על מה הם סחים. לתמיהת השכנים שבאו לשאול את הצדיק על מה ולמה השיב כפי שהשיב, נענה הצדיק כי לא היתה כוונתו לשני פרות, אלא לשני חלקי פסוק המתחילים במילה "כי", והיינו (תהילים ל"ג, כ"א) "כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ", דהיינו ביטחון המלווה באופן בלתי נפרד עם שמחה בה', וכפי שביאר המגיד ממעזריטש, כי לא יתכן ביטחון מושלם ללא שמחה בה'.

יש להניח כי הצדיק שענה כך, הבין לחלוטין את כוונת השואל ומטרתו (לסייע לו בפרנסתו), ולמרות זאת השיב לו כפי שהשיב, מכיוון שברור היה לו שאכן הבורא הוא מקור פרנסתו ולא כל אמצעי אחר, ולכן סבר כי זו התשובה הראויה והנכונה.

לומדים אנו כי נדרש מהאדם תוקף מיוחד, כשהוא נדרש לעמוד על ביטחונו מול דעות כוזבות של שכניו וידידיו שלא תמיד מחזיקים כראוי במידה זו.

עזות פנים הנדרשת בזמני הסתר

בדרך זאת ניתן לפרש את הפסוק (שמות ל', י"ח) "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה" באופן כזה:

כִּיּוֹר – מלשון ציור האמונה החקוק בחוזק בתוך לוח לבו של האדם, שכן פירוש המילה כיור בארמית הוא "ציור" על קירות הבית. האמונה בשלימותה היא דווקא כזאת החקוקה בלבו של אדם בחוזק, ואינה מושפעת בכל עת ועת ממקרי הזמן.

נְחשֶׁת – מלשון עזות ותוקף, כלשון הפסוק (ישעיה מ"ח, ד') "כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה". על האמונה להיות חקוקה בתוקף ובעוז, מבלי להתחשב בסובבים.

וְכַנּוֹ – מלשון בסיס, שכן כנו של הכיור היה הבסיס של הכיור, ומטרתו להגן על החלק העומד עליו ולהגביהו שיהא מוכן לשימוש.

נְחשֶׁת לְרָחְצָה – רחיצה היא תרגום ארמי של המילה ביטחון, וכמו שאנו אומרים בתפילת בריך שמיה "ביה אנא רחיץ". כלומר – ההכנה לאמונה כפי שהיא שלימה וחזקה כנחושת, היא שהאדם יסמוך על רבונו של עולם, באופן מוחלט, וידע כי כל אשר אביו – מלך מלכי המלכים – עושה, הכל לטובתו באופן מוחלט.

מסקנת הדברים היא שהתורה מדריכה אותנו שנחזק את אמונתנו וביטחוננו בתוקף רב, בדרגה של עזות מצח (וכלשון הפסוק בספר ישעיה). כיוון שכאשר הדבר נוגע לביטחון, אין לחשוב פעמיים, ואין להתייחס למעמדו של השואל וכבודו, שכן במקום שעיקרי האמונה עומדים על כף המאזנים, אסור להתחשב בשיקולים אחרים כל שהם, ותמיד יש להתחזק באמונת ה' וביטחונו באופן מוחלט, ולא לתת לאיש, יהיה אשר יהיה, לערער את רמת הביטחון בכהוא זה.

הבנת החשיבות של האוצר הגדול - הביטחון

כאשר אדם שומר על חפץ שחייו תלויים בו, הוא נחוש בהחלטתו למסור את עצמו למען שמירתו, ולעולם לא יתן לאיש לנסות לערער את אחיזתו בו.

בדומה לכך: מי שמבין ויודע כי הביטחון הוא סוד ההצלחה הרוחנית והגשמית גם יחד, והוא האוצר היקר ביותר שיש לאדם עלי אדמות ובעולם הנצח גם יחדיו, לעולם לא יתן לאיש לערער את ביטחונו בשום פנים ואופן, בין הלה והתעניינותו עטופים במסווה של דאגה לטובתו, ובין אם הלה מתחסד ומתעטף במסווה של עבודת השם.

זאת הסיבה לכך שהתורה מגדירה את הביטחון המכונה בארמית "רחצה", כתלוי ב"נחושת" – אומץ ונחישות, דביקות במטרה מבלי פשרות.

באופן דומה אנו גם מוצאים בתורה את הביטוי "נחש הנחושת", ככוח אלוקי שנטע את הביטחון בעם ישראל, וכמו שכתוב בתורה, בפרשת נחש הנחושת שעשה משה רבינו, כדי להציל את עם ישראל מנשיכתן של הנחשים השרפים שנשכו עם רב מישראל (בעקבות חטא לשון הרע על הקדוש ברוך הוא), כשסגולתו המעשית היא תזכורת על כך שהבורא הוא זה שהחיים והמוות תלויים בידו, ידיעה שלפי המידה בה היא מושרשת באדם בביטחון גמור – כך הוא ניצל מכל רע.

כוח מיוחד זה, שמכונה "נחש הנחושת", בא כמענה אל המציק הסדרתי; הנחש הקדמוני, אותו נחש שמעז תמיד לנסות לערער את עיקרי האמונה; אותו נחש אכזר שגרם לאדם הראשון להתבלבל ולעבור על רצון ה' ובכך גרם מוות לכל הבריאה. הנחש – הוא זה ששואל שאלות תמימות כביכול, כשמטרתם ברורה – לבלבל, להחליש ולהציק.

הפתרון לנחש הוא להשתמש במידתו: נחישות כפולה, נחישות האמת מול נחישות השקר, ורק היא הפתרון להצקותיו של הנחש הקדמוני, וכמאמר הכתוב (במדבר כ"א, ט'), "וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי".

כשם שהנחש אינו נותן לעובדות לבלבל אותו, וגם מול גילויים ברורים של השגחת ה' הוא ינסה לערב את הנהגת הטבע, משל היתה מציאות דמיונית כל שהוא המנהיגה את הטבע, או משל היה הטבע מכונה חשמלית הפועלת באופן עצמאי, כך נדרשת נחישות מול הנחש, נחישות כפולה ומכופלת, הדבקה באמת ואינה נותנת כלל מקום לשקר.

החילוק בין הנחש לנחש הנחושת הוא שהנחש – נציגו של השקר, אין לו רגלים, על גחונו הוא הולך. לעומת זאת את הנחש הנחושת הורה משה – בציווי הבורא - לשים על נס כמאמר הכתוב (שם) "וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס". כי נחש הנחושת הוא נחישות המבוססת על מציאות הנראית לעיניים – הנהגת ה', שאין עוד מלבדו, ומי שמתבונן בהם רואה לעין את הנהגת ה' בנסיו ובטובותיו שבכל יום ויום עמנו.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". להרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com