"לא אכפת לי מהכסף שלי, אבל להישבע לשקר?!"

בתגובה להקנטות של קרח ועדתו, נפל משה על פניו. מדוע נהג כך?

מפליא הוא הסברו של הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו "מי מנוחות": "מהיותו נוגע בדבר – לא ידע מה לעשות, רק מסר הדבר לה' לברר הדבר".

ובזה הוא מסביר לשם מה הוזקק ה' לעשות אות ומופת על מצות הכהונה, בכך שפרח מטה אהרן (לקמן י"ז, י"ז), מה שלא מצינו בשאר מצוות התורה שהוצרך ה' לעשות מופת כדי שיאמינו שמשה קיבל אותם מפי הגבורה?

אלא, שכל מצוות התורה היה משה רבנו נאמן עליהן, שלא היה נוגע בדבר ואין מקום לכופרים לרדות, אך במצווה זו הנוגעת לשבטו ולבניו אחריו ולאחיו ולבני אחיו – תמיד ימצֵא מי שיהרהר. ולכן אמרו במדרש רבה (י"ח, כ"ג) שבכל שנה מטה אהרן היה נותן פרחים ושקדים עד שנגנז.

* * *

את פחדו של משה מפני נגיעות, מוצאים המפרשים גם במעשה זמרי. חכמינו במסכת סנהדרין (דף פ"ב ע"א) מתארים את הדו-שיח בין זמרי למשה רבנו כך: "תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך?! נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב 'והמה בוכים פתח אהל מועד' (לקמן כ"ה, ו')".

מפני שזמרי טען טענות אישיות כלפיו, חשש משה רבנו להענישו בעצמו, שמא יצא לעז שהוא עשה זאת מפני נגיעה אישית, ולכן העדיף שהדבר ייעשה על ידי פינחס, אשר התעורר בעצמו לקנא לאלקיו ולהרוג את זמרי.

מקום נוסף בו אנו רואים את זהירותו זאת, היה בפרשת בנות צלפחד, שם נאמר "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (לקמן כ"ז, ה'). ומדוע לא פסק להם בעצמו? הביא הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל בספרו "מנחת כהן" הסבר יפה, שמפני שבנות צלפחד ציינו בפניו כי אביהם "לא היה בעדת קרח" (לקמן כ"ז, ג'), חשש לשוחד דברים, ולכן סילק עצמו מדין זה והקריבו לפני ה' (ובספר "אור החמה" שם הטעים זאת ברמז בשם ר' מאיר כהן הי"ו שתיבת "ויקרב" עולה בגימטריא "שוחד").

לאורך כל חייו נזהר משה רבנו אפילו מצל צילה של נגיעה, ומשה אמת ותורתו אמת.

* * *

להלן מעשה (הובא בספר "סביב שולחנו של המגיד") הממחיש עד כמה גדול כוחה של נגיעה:

עשיר אחד שהיה מפורסם בנדיבות לבו, היה מרבה להלוות כספים לאנשים שנקלעו למצוקה. יום אחד פנה אליו אדם בבקשת הלוואה נכבדה. המבקש היה ידוע כאדם שהיה מרבה ללוות וממעט לפרוע, ובמקרה הטוב היה מאחר בהחזרת החוב. מטבע הדברים, אנשים נמנעו מלהלוות לו, אך מיודענו העשיר מתוך רחמים על אותו אדם, לקח את הסיכון והלווה לו את הסכום הגדול שביקש, כשהוא מקווה שוודאי הלה יזכור לו את חסדו ויפרע בזמן את חובו.

הימים חלפו וזמן הפירעון הגיע, ולא זו בלבד שהלווה לא בא לפרוע את חובו, אלא אף לא טרח לבקש להאריך את זמן ההלוואה. משחלפו למעלה משנתיים מזמן הפירעון, הלך המלווה הנדיב אצל הלווה וביקשו שיפרע את חובו.

כאן נכונה לו הפתעה. הלה העז פניו כנגד בעל חובו והכחיש את דבר ההלוואה מכל וכל. למלווה לא נותרה ברירה אלא לזמנו לדין תורה. שמעו הדיינים את שני הצדדים ופסקו שאם הלווה רוצה לפטור את עצמו, עליו להישבע שמעולם לא לווה ממנו. למרבה התדהמה, נעמד הלה ונשבע לשקר שלא היו דברים מעולם.

כאשר שמע זאת המלווה, איבד את שליטתו העצמית, והחל לצעוק על הלווה לעיני הדיינים: "לא אכפת לי מהכסף, אך כיצד הנך מעז להישבע לשקר?! ככה לעבור על אחת מעשרת הדברות?! עליך להתבייש מעצמך! אתה ממיט חרפה על כל עם ישראל!". ומאז, בכל פעם שהועלה הנושא, עלה זעמו של המלווה, והיה חוזר ואומר: "מהכסף לא אכפת לי, אך להישבע לשקר?!".

חלפו שנים רבות והמקרה נשכח, עד שבאחת השבתות עלה המלווה על הבימה בבית הכנסת ואמר: "ברצוני להכריז דבר מה. לפני מספר שנים היה לי דין תורה עם פלוני, ולאחר פסק הדין ביישתי אותו פעמים רבות בפני חברי, ודברתי עליו רעה. כעת, אני רוצה לבקש מחילה על שביישתי אותו ברבים".

התמיהה שפשטה על פני המתפללים לא נעלמה מעיניו, והוא מיהר לפרש את בקשת המחילה שבאה אחרי שנים לא מעטות, וכה אמר:

"בשבוע שעבר נסעתי לרגל עסקי לעיר רחוקה. באחת מפגישותי עם אחד מידידי שם, סיפר לי הלה על דין תורה שעומד להתקיים שם בקרוב, וביקשני לבוא לבית הדין, כדי לשמוע את הדיון ואת פסק הדין. כיון שזמני היה בידי, הלכתי לשם והאזנתי לדין ודברים. להפתעתי נוכחתי לדעת, שהנושא הנדון היה בדיוק מה שהיה לי עם אותו לווה. אדם לווה כסף מחברו, ומאוחר יותר הכחיש וטען שלא היו דברים מעולם. גם כאן פסקו הדיינים שעל הלווה להישבע, והוא נשבע. ואני ישבתי בבית הדין וראיתי בעיני כיצד אדם נשבע לשקר, אולם כאן, הדבר כלל לא הפריע לי".

"כאשר שבתי לביתי התחלתי לחשוב: הנה שמעתי יהודי הנשבע לשקר ועובר על אחת מעשרת הדיברות, ובכל זאת שום שריר בפני לא זע. מיד שאלתי את עצמי: מה נשתנה? מדוע אצל הלווה שלי הפכתי את העולם ואמרתי לכולם שלא אכפת לי מהכסף, רק משבועת השקר, ואילו כאן אין הדבר מפריע לי כלל? הגעתי למסקנה שכפי הנראה לא החטא הטריד אותי, אלא כספי שנלקח ממני היה חסר לי.

"אם כן, כל מה שאמרתי שלא הכסף עיקר אלא שבועת השקר, נבע מנגיעה אישית! לא היתה לי כלל זכות לפגוע כך בלווה, ועל כך אני מפייסו בפומבי".