במחשבה תחילה לפרשת קרח: המלגזן ששיבש תוכניות לבן גוריון

"אויש, אני בטח נראה גרוע", הסמיק איש העסקים שגילה שדווקא כאשר קיפל את חליפתו נשפכה לו כוס הקולה שאחז ביד על מרבית פני חולצתו הלבנה.

"נכון מאוד", ציין חברו ביבושת, "אתה נראה גרוע, וגם נשפך עליך קולה"...

* * *

"וייקח קרח... ודתן ואבירם... ויקומו לפני משה" וכו'.

במדרש ובגמרא תהו חז"ל: הפרשה מתחילה עם לקיחה - "ויקח קרח", ולא כתוב מה הוא לקח.

דורש על כך ריש לקיש בגמרא (סנהדרין קט:): "ויקח קרח - שלקח מקח רע לעצמו".

יש להבין מה ביאור המילים "מקח רע".

ביולי 1961 החלה בנייתו של נמל אשדוד. הבנייה הסתיימה בנובמבר 1963. שנתיים בלבד. כדי לבנות את שובר הגלים שאורכו 2,200 מטר הובאו 2.5 מיליון טונות של גושי סלעים ברכבות ובמשאיות מהמחצבות. כלונסאות נקבעו, קירות בטון נוצקו ואצבעות הרציפים נבנו בתוך הים. כל זה בזמן ממש קצר.

לצערנו הרב, עבודות בניית נמל אשדוד בוצעו גם בשבת. בהוראת הגרי"ז סולובייצ'יק, הרב מבריסק, ניסו הנציגים החרדים בכנסת להפסיק את חילולי השבת, אולם בן גוריון קבע שבניית נמל אשדוד היא "פיקוח נפש" ולכן אין להפסיק את העבודות.

הגיב על כך הרב מבריסק: "מקובלנו שבחילול שבת בפרהסיה אין סימן ברכה. קחו עיפרון ונייר, תעשו חשבון ותגלו שכל הרווחים שחשבו לקבל - יתגלו כאי רווח ואפילו כהפסד".

מלגזן פשוט היה בנמל אשדוד ושמו יהושע פרץ. יהושע זה טיפס במהירות רבה בסולם הדרגות בוועד העובדים, מאמצע שנות השישים עד אמצע שנות השבעים נחשב יהושע למנהיג הפועלים. מנהיג מיליטנטי, בריון וכוחני.

שביתות רבות וסכסוכי עבודה הוביל פרץ בנמל אשדוד. בכל פעם הוא הציב דרישה אחרת והשבית את הנמל כולו עד שתתמלא דרישתו. שרי הממשלה - בראשות בן גוריון ואלה שבאו אחריו - כבר רצו לראות רווחים מהנמל, לכן נכנעו פעם אחר פעם לדרישות ועד העובדים, מתוך מחשבה שכך תתקדם העבודה בקצב מהיר יותר.

הסוף של הסיפור?

מדינות רבות הפסיקו לסחור עם מדינת ישראל דרך הים. השביתות הרבות גרמו לשבירת האמון שלהן במדינה הצעירה, הן הפנו סחורות למדינות אחרות ולא חתמו חוזים חדשים. ההפסד הכלכלי של השביתות ושל תשלומי השכר גרם גם הוא הפסד לא פשוט למשק הישראלי (עד למציאת עילה לסילוקו של פרץ, עשור לאחר בניית הנמל). הפסד כפול!

הרב מבריסק לא אמר שנמל אשדוד לא יבנה. הוא אמר שאיש לא ירוויח מבנייתו בשבת. "ואפילו כהפסד" - היו מילותיו. אתם בטח מבינים שהוא צדק בכל מילה...  

הסיפור הזה, שסיפר ר' חיים ולדר, ממתיק לנו את הביאור הנפלא שהביא בספר "פרפראות לחכמה".

חז"ל דרשו (תנחומא שמות לג) את הפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם" שנאמר על התורה, שהתורה היא "עסק" טוב לשני הצדדים. שכן כאשר אדם מוכר לרעהו חפץ, ביד כל אחד - המוכר והקונה - נותר רק משהו אחד. זהו "מקח בינוני". אולם מי שיודע פרשה בתורה או פרק משניות ומלמד אותו לחברו, וחברו מלמדו בתמורה דבר אחר מהתורה - שניהם נשארים עם הידע הקודם ומרוויחים ידע חדש. לכן התורה נקראת נקרא "לקח (=מקח) טוב".

כאשר יצא קרח לחלוק על משה, הוא ידע שמוכרחים להשיג שינוי בדעת הקהל, לצורך כך הוא לקח "פרזנטורים" שייצגו את שיטתו: הוא הלביש מאתיים וחמישים תלמידי חכמים טליתות של תכלת (טלית שכולה תכלת עולה הון עתק, ותכפילו במאתיים וחמישים), בסופו של דבר - אבדו כולם.

זהו שדרש ריש לקיש: "לקח מקח רע לעצמו", מכל המחלוקת שניסה קרח לייצר בעם ישראל לא נשאר מאומה. לא לקונה ולא למוכר.

* * * 

ככל שאיסור המחלוקת חמור, כך היצר עובד שעות נוספות כדי להלהיט את הרוחות על זוטות שהוא מלביש בטלית של תכלת ומשווה להן מראה מכובד.

במקרים כאלו כדאי ורצוי להפוך לאיש עסקים מכובד השואל: מה יוצא לי מזה?

אחרי כל הפלפולים וההצטדקויות (זה עטוף בטלית של תכלת, זוכרים?) הנה לכם השורה התחתונה: זה בדיוק כמו חילול שבת - מתכון בדוק להפסד מוחלט. זה נראה גרוע והכתמים לא יורדים גם אחרי הרבה כביסות...

בפעם הבאה שתריחו מחלוקת בהתהוות, תזכרו: זה מקח רע.