תאוות בתחפושת של "גילוי אמת": 5 הערות על פרשת יובל דיין

1. הקיצוניות משתלמת?

משום מה, החזרה בשאלה של יובל דיין לא הפתיעה אותי. האיש שכתב על הנפש שלו שהיא "מורכבת וחולה" (באותו פוסט שבו הכריז על התנתקותו מהאמונה שעד לפני זמן קצר הטיף אליה) – שידר תמיד משהו קיצוני, מהיר, לא יציב.

"איך אתה מעז להפיל את כל הבעיות הנפשיות הלגמרי פרטיות שלך, על הדת?", שאל הרב ארז משה דורון במאמר מצוין שכתב, ואכן לא ברור כיצד דיין לא שומר על סוג מסוים של בושה.

החזרה שלו בתשובה, לתוככי קהילת שוליים דוברת אידיש בבית שמש, לא היתה מתונה ומאוזנת; לאחר מכן הפך את עצמו לגורו ומדריך רוחני, זמן שהוא עצמו לא זכה להדרכה רוחנית מאוזנת; בהמשך נתפס לתוך זרם קיצוני שמדבר על "מפורסמי שקר", שעה שהוא עצמו היה מפורסם שניצל את הפרסום שלו, ולא רק לשם שמיים.

אין ספק שאם היתה ועדה שמעניקה פרסי פוליצר על התקרבות מתונה, יובל דיין לא היה אחד המועמדים הבולטים שלה. עלינו לקחת מזה לקח גדול – אסור לחזור בתשובה מהכיוון החיצוני, ולהשאיר את העבודה הפנימית לסוף. אנשים נוספים שאני מכיר, שמיהרו לעטות על עצמם מראה של ראשי ישיבות בזמן שהם טרם סיימו את קיצור שולחן ערוך, נטשו את הדרך במהירות. גם עסקנים חרדים קיצוניים ששוללים כל מסך (אפילו של הטענת רב-קו או תשלום בשופרסל!) גילו תוך זמן קצר שילדיהם שקועים עד צוואר בתרבות הלא-דתית, כמובן עם סמארטפונים פרוצים לגמרי.

למעשה, ניתן לומר שהדרך לחילוניות עוברת דרך הקיצוניות הבלתי-מתפשרת, הרבה יותר מאשר היא עוברת דרך היהדות השפויה, היציבה, המעמיקה. הבעיה היא שהקיצוניים שקוראים את המאמר הזה כנראה לא יבינו את הנקודה (אגב, קיצוניים נחמדים – דרך איזה מסך ובכמה אינצ'ים אתם קוראים את המאמר הזה כרגע?).

2. למה הוא באמת חזר בשאלה?

יובל דיין מקפיד לצייר את הצעד שלו כ"התפכחות" שנובעת כמובן מ"ערכים" ו"תובנות". אחלה חומר בערה לגורמים אנטי-דתיים. אבל תוך כדי הטחת הבוץ הזו, מסתבר מגורמים שהכירו אותו ברמה האישית ביותר, שלא "עקרונות" הוליכו אותו בדרך השקרית שאליה חזר, אלא רק תאוות ואותה נפש חולה שהוא עצמה דיבר עליה.

אז אם הצעד שלו מבלבל אתכם וגורם לכם לשאול איך יתכן וכו' – קחו בחשבון: אין כאן אמת. יש כאן רק פיתויים שהוא נפל אליהם מרוב חולשתו. במשך שנים דיבר "המורה הרוחני" נגד כל הצורה שבה הוא חי היום. זה לא מעיד דבר על התורה – זה מעיד בעיקר על חולשתו. כי אם הוא חזר בתשובה בצורה קיצונית, עשה "קירוב" בצורה שלא קשורה להלכה (עישונים, ריקודים מעורבים ושאר מרעין בישין) וכיום חי בתל אביב עם בחורה חילונית, צעירה ממנו בכמה עשורים – על מי זה מעיד בדיוק? על התורה או על חולשתו האישית והפרטית?

ומי שעקב כבר אז, ראה את הבעיות עולות וצפות. הרב יצחק בר זאב, רב בית הכנסת הגדול בתל אביב, כתב במאמר כי "מהר מאוד עמדתי על קנקנו: פעילות קירוב הרחוקים שהוא יזם והפעיל בצדי בית הכנסת כללה ריקודים מעורבים, שפה בוטה וגסה ועוד דברים שהשתיקה יפה להם". אז בואו נשים את התירוצים בצד. האמת שונה לגמרי.

3. למה להודות באמת, אם אפשר להאשים את החרדים?

אם היה לדיין קצת יותר אינטגריטי ויושרה עצמית, הוא לא היה בוחר להאשים בצורה גורפת את העולם החרדי והדתי. "אין שם כלום מלבד כסף וכבוד וכסף", הוא מאשים באופן גורף, ובכך ממחיש את "הפוסל – במומו פוסל". ההכללות הנוראיות שהוא צייר, האמירות הקשות כאילו כל עולם הקירוב הוא הצגה אחת גדולה, נכונים אולי רק במקרה שלו. מי ביקש ממנו לנסות להצטרף דווקא לקהילה קיצונית בבית שמש? למה במקום להבין שהתהליך היה פזיז וקיצוני, וללכת בצורה מתונה יותר – הוא מעדיף להאשים את כל העולם מלבד את עצמו?

כמובן שכלי תקשורת חילונים קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב, עם כותרות נוסח "אחד מגדולי המחזירים בתשובה – יצא בשאלה", אבל מה אכפת ליובל דיין. את הכותרות והלייקים שלו הוא כבר קיבל. גם את הכבוד הוא קיבל, בעיניים חילוניות. אף אחד באותם כלי תקשורת לא ניסה להבין לעומק מה קרה שם. כי אם אפשר לבעוט שוב במגזר הדתי, ולהראות מישהו שחזר בתשובה ו"התפכח" – אז למה לא, בעצם?

4. בואו לא נתחנף אליו

משהו אחד טוב קרה בעקבות הפוסט של יובל דיין: שורה ארוכה של רבנים, אמנים ואנשי ציבור התייצבו כנגד הטחת הבוץ שלו, והשיבו באופן מכובד, ענייני ואמיתי (בין השאר, עומד להתקיים גם כנס בשם "אני יודע שישנו בוודאי", בהשתתפות הרב ארז משה דורון, הרב עופר גיסין, רוני אילון הירש ואביתר בנאי, במרכז שמים בתל אביב, ברביעי הקרוב). אבל בין לבין, נתקלתי גם במאמר מקומם ומאכזב, שהלך רחוק מדי במאמץ להפתיע ולגלות "הבנה". רב מסוים כתב ליובל את המילים הבלתי נתפסות האלה: "לפני הכול, מילה טובה. יש לך אומץ, אחי! יש לך אומץ. ככה לוותר על המעמד, הכבוד, הפרנסה וההישגים הרוחניים שצברת בעשרים וחמש שנה? וואו. ככה להודות קבל עם ועולם שטעות הייתה בידך, ואתה מתחיל לחפש מחדש בכיוון אחר? מרשים ביותר. צעד כמו זה מצריך אומץ וכנות, מצרכים יקרים ונדירים בעולם השקר שאנחנו חיים בתוכו. הלוואי שהיו לנו יותר אנשים כמוך. כאלו שיהיו מוכנים לוותר על אזור הנוחות וההרגלים שלהם, אם יגלו שהוא מזויף וחלול".

פשוט עצוב לקרוא דברים כאלה מרב מוערך. בוודאי שצריכים לגלות אמפתיה וחמלה לאדם שכתב שיש לו "נפש חולה", ובפרט כלפי המשפחה שהשאיר מאחור – אבל עד כמה אפשר ללכת רחוק? אפשר לרחם, אפשר לגלות חמלה – אבל בואו לא ניצור נזק מול צעירים מבולבלים, שלא מבינים איך "המורה הרוחני" חזר בשאלה, ואז קוראים מאמר שבו נכתב "הלוואי שהיו לנו יותר אנשים כמוך". איפה האחריות?

5. פרופורציות, קצת פרופורציות

עם כל הכבוד ליובל דיין, עולם היהדות ועולם התשובה התחיל הרבה לפניו, וימשיך הרבה אחריו. הוא עשה כנראה את כל הטעויות האפשריות בדרך לתשובה הקיצונית שבה נקט, וכיום עושה את כל הטעויות האפשריות בדרך החוצה. האם זה מעיד על היהדות או על הקב"ה? ממש לא. רוב-רובם של בעלי התשובה שעברו תהליך מתון ושפוי, נמצאים במקום שלם, מחובר, אפילו מאושר. ואת זה חשוב לדעת.

עלינו להוציא מהמשוואה את יובל דיין עצמו, ולהישאר עם התובנות: יש להיזהר מלהיכנס לקהילות שוליים שעבודת ה' שלהן מתחילה ונגמרת בריגושים, להתרחק מזרמים שפועלים נגד רוב-רובם של חכמי ישראל, להתנתק לגמרי מתרבות האלכוהול והחומרים הממכרים שלעתים בעלי תשובה בתחילת דרכם לא מצליחים לסלק לגמרי מחייהם, להתרחק מגורואים וממורים רוחניים למיניהם, ובעיקר להבין שהיהדות היא לא לונה פארק של חוויות. היהדות היא אוקיינוס עמוק של עושר רוחני. היא לא עוד תחנה שאפשר לתפוס טרמפ דרכה. היהדות מחייבת ומתגמלת בו זמנית.

היהדות היא לא יובל דיין. היהדות היא בדיוק ההפך.

כתבות נוספות בנושא:

סיון רהב-מאיר על פרשת יובל דיין: "התורה לא צריכה חיזוקים מכוכבים מפורסמים"

"קשה לשמוע את זה ולהיות אדיש": גולשים מגיבים לפוסט פורק העול של יובל דיין

הרב ארז משה דורון ליובל דיין: "איך אתה מעז להפיל את הבעיות הפרטיות שלך, על הדת?"​