"איך לא ידעתי", פרק ט’ - תובנה חדשה ביער

אבל אחרי השמחה הגדולה, מגיע העצב הבלתי נסבל וקורע מאיתנו פיסות בלי רחמים.

מיד אחרי החתונה בטיקטין, אנחנו נוסעות אל היער של לופוחובה, בדיוק כמו שהסיעו אליה את היהודים לפני שבעים שנה. גם הם נסעו לשם היישר מהשמחות והחיים הרגילים, עם הסיר שנשאר על השיש, הסינר שהונח לרגע על הכסא והחיוך של התינוק שרק אתמול התחיל ללכת.

הם לא נסעו באוטובוס ממוזג, אלא במשאית מכוסה ברזנט. אבל הם פגשו בדיוק את אותו היער שאנחנו פוגשות עכשיו.

היער גדול ונורא, עצים צפופים, אדמה קפואה, שקט סמיך שאפשר ממש לערבב אותו ו... פחד. היער יכול היה להיות חי, והוא היה יכול גם להיות מרגיע. היער יכול היה להיות קסום ונעים או ירוק ורענן, אבל הוא לא. בכל אופן לא בשבילי, וכנראה שגם לא בשביל קבוצת הצעירות המצטופפת עם עצמה, מחפשת קרבה, הגנה וחום, כל הדברים שאין ביער הזה בכלל.

 הרב המדריך מחלק לבנות קטעי עדויות מטיקטין ומבקש מכל אחת למצוא לה פינה ביער ולחוש את המילים איפה שהן היו. לקרוא את העדות היכן שכתבו אותה. לעמוד ביחד עם הדמות ההיא שנמצאת שם, ולחוש איתה את מראהו של היער, את עומקו המאיים, ואת תחושת האין אונים הנמתחת בין העצים עד כאב.

אני לא זקוקה לשום עדות, בטח לא בעומקו של היער. כי כשאני מתהלכת בין העצים, אני רואה מיליוני פרצופים מציצים אלי ופניהם בהולות ומעונות. זוהי המשפחה שלי! אני רוצה לצעוק. אלה כל בני הדודים שלי שמעולם לא הכרתי, וכל הדודות שלי שמעולם לא פגשתי, אלה הם כל מי שיכול היה להיוולד מהם ולא נולד. וכל מה שיכול היה להיות כאן איתנו והוא איננו. ופתאום אני מבינה שכל מה שאני מכירה הם הסיפורים של מי שנשאר, ואין לי מושג באמת מה היו הסיפורים של מי שלא נשאר.

עכשיו היער סוגר עלינו מכל כיוון, רק פרצופים מרחפים סביבי, מאיימים ליטול ממני את שפיות הנפש שלי. ולתוך כל זה מתחיל הכינור לנגן כאילו בעצמו: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי".

הבנות מתלוות לכינור בקולות חרישיים ומהססים, הן מכירות את המילים ומזמזמות את המנגינה. ולא עובר זמן עד שהן מרגישות מספיק בטוחות כדי לשיר אותה באמת, כמו ששרים כשמרגישים את השיר.

וכולן, בנות תל אביב והרצליה, בנות הקמפוסים והאוניברסיטה, מניין להן הצלילים הללו, של המילים בנות האלמוות? רק אתמול הן שמעו אותן לראשונה. וכבר היום הן מזמזמות אותן כאילו היו חלק מהן. ואולי באמת היו תמיד המילים הללו חלק מהן. חלק לא מוכר, פיסה מוזרה אפילו, שרק סיפור אחר מכל הסיפורים הרגילים, יכול להוציא אותו משבי הימים ומבור המוסכמות? הדמעות מתערבבות פתאום במנגינה, יבבותיו של הכינור הופכות להיות בת קול לדמעות, והתווים בעצמם מתעוותים מן הבכי, רועדים ומתייפחים גם הם. כל אחת קוראת את העדות האישית שלה ביער, מתחברת עם הדמות, חשה אותה על האדמה ובוכה איתה את הרגעים האחרונים והאיומים הללו.

אילנית בוכה יותר מכולן, והיא לא יכולה יותר... היא מחזירה את הדפים ומבקשת לחזור. העדויות עומדות להסתיים אבל אילנית מבקשת בכל זאת אם אפשר לחזור לאוטובוס, פניה שטופות דמע ועווית של בכי תוקפת אותה בלי שליטה. אילנית לא יכולה לשאת את היער יותר, והיא חוזרת לבד בשביל הכבוש, אל האוטובוס.

"תראו אותה!" אני אומרת לבנות כשדמותה נחשפת לעינינו כל הזמן מן העצים. היער דליל והעצים לא יודעים להסתיר. היער הקפוא כמו עוצר ורק כתם הצבע מתנענע במרחב, אנחנו מביטות בה כמכושפות. "ראו אותה!" אני נזכרת באבא שלי... צמרמורת... "ככה בדיוק נראו כל היהודים שניסו להסתתר, ככה בדיוק זיהו אותם ממרחקים ולא היה איך לברוח ולאן".

זכרו מעלה בי דמעות והן קופאות על לחיי בקור הנורא. אבא שלי אמר לי פעם שיהודים לא יכלו לברוח בגלל קילו קמח וקילו סוכר.

אני מתנשפת, נושמת עמוק. אילנית עוד צועדת בין העצים, והעלים נעים אך מעט מעלינו. השמים אפורים מאוד, האם עומד לרדת עלינו שלג?

"קילו קמח וקילו סוכר, זה כל מה שהיה שווה היהודי, והצדיק הלשנה. כל איכר פולני שהיה מסגיר יהודי לידי הנאצים היה זוכה בקילוגרמים הללו תמורתו. והיהודים שניסו להימלט אל היערות הללו", אני אומרת ומצביעה על כל העצים דקי הגזרה שמסביבי, "נחשפו בזה אחר זה תמורת קילו קמח וקילו סוכר, זה היה כל הסיפור שבגללו לא יכלו היהודים באמת להסתתר כאן".

"וזה עוד לפני המשפחה", אני אומרת, "מי יכול היה לברוח כשהיו לו ילדים קטנים ואשה? מי יכלה לעזוב כשהיו לה הורים מבוגרים או אחיות קטנות? מי יכלה לקום וללכת ולהשאיר מאחור את המשפחה במצב הנורא הזה כשאף אחד לא יודע מה יהיה מחר?

היהודים בוודאי שלא. גברים צעירים שיכלו להסתדר כאן, אבל לא העזו להשאיר את האשה לבדה. אימהות ואבות שהיה להם כוח, אבל היו להם ילדים קטנים ותינוקות חסרי אונים. עד שהעדיפו למות, ובלבד שיישארו עימהם, ויקלו עליהם, עד הרגע האחרון. האם זה נקרא כצאן לטבח?!" אני שואלת, "או שזהו האדם הגדול?"

"היער גדול", אני אומרת, "פולין מלאה יערות, אבל פולין מלאה גם פולנים והיערות מלאים מהם. והם מחכים רק לפגוש קצה של יהודי מסתתר, כדי להסגיר אותו לידי הנאצים הנמצאים כאן", אני משלחת מבט אל מגפי, "על האדמה הזאת ממש".

הדלקנו נרות נשמה, זה היה רגע שקט וטעון מאוד. הנרות ריצדו קצת על האבן, אמרתי כמה פרקי תהילים והרגשתי איך עיניה של רותם נעוצות בי.

"אהבתי את מה שאמרת", היא חוזרת איתי בשביל הסלול.

"אני?! אמרתי?!" ואז, אני מבינה שאמרתי, פעם ראשונה שאמרתי משהו. ודווקא משהו שלא תכננתי בכלל, אלא פרץ מתוכי פתאום. 'הנה', לוחשת בי אמא שלי, 'את רואה חנה? את יכולה, התחלת עכשיו את המסע לעבר האדם הגדול. ואני גאה בך'. וזה עצמו ממלא אותי צמרמורת כזאת, עד שאני מרגישה אותה עד לקצות אצבעותיי...

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.