"נשמה טובה את", פרק ה’ - פחד עם צורה

באולם הקטן ב"קסם החיים" חמים ונעים על אף הסערה המתחוללת בחוץ. רק טריקות החלון הנאבק מול הרוח מסגירות את מזג האוויר הסוער בחוץ.

 תהילה יושבת ליד נעמה, עיניה קרועות.

"במפגש הקודם תיארת בפנינו אירוע בו חווית פחד נוראי. את מכירה את הפחד הזה היטב גם מחיי היומיום שלך בהווה?"

"מכירה, מכירה," נאנחת תהילה. "החרדות האיומות האלו, ההגבלה הזו בנסיעה באוטובוס... הלוואי שלא הייתי מכירה."

"איך עבר עלייך השבוע, כשניסית לא להדוף את הפחד?"

"זה היה מוזר. פתאום לא הייתה התנגדות. הרגשתי רפיון, כאילו מישהו בא וחורר את הבלון הענק הזה שנופח בתוכי."

"ההתנגדות שאבה ממך המון כוחות. בואי, תהילה, נסי להתרכז למספר דקות במשימה דמיונית. דמייני את הפחד נמצא בתוכך, בתוך הגוף שלך. היכן בגוף את מרגישה אותו?"

"אהמ... לא יודעת. אולי בגרון. הוא חוסם לי את הגרון."

"הסתכלי עליו, איך הוא נראה?"

"הוא כמו אובך, כמו עשן."

"ואיזה צבע יש לו?"

תהילה חושבת: "אפור כהה."

"האם הוא בעל צורה כלשהי?"

תהילה יושבת עצומת עיניים, מנסה להתרכז.

"לא. אין לו צורה. הוא מתפשט ומתרחב כל הזמן," קולה משדר מצוקה.

הבנות יושבות דמומות. מאובנות. כולנו יכולות למשש את הפחד, הוא מרחף באוויר החדר, שולח זרועותיו לכל עבר.

"הפחד הוא אפור כמו אובך, ללא צורה, מתפשט ומתרחב כל הזמן."

"יש לו ריח?" שואלת נעמה.

"ריח של עשן, של שריפה."

"ומרקם?"

"הוא סמיך מאוד," תהילה מרוכזת.

"איך נראים הקצוות שלו?"

"אין לו קצוות. הוא מתפשט ומתרחב לכל הכיוונים."

"אפשר להוציא אותו, כביכול, מהגרון לכמה רגעים ולהניח על השולחן או בכל מקום אחר שתבחרי?"

"אנסה, כן. אני יכולה לדמיין אותו על השולחן כאן."

"דברי אליו, אל הפחד. מה את רוצה לומר לו?"

"אני פוחדת להביט בו. הוא גדול ומציף לי את כל המרחב."

"נסי לתחום אותו. מצליחה?"

"כן. הנחתי אותו על השולחן, עכשיו הוא קטן הרבה יותר. תופס כמחצית מהשולחן."

"את מסוגלת לדבר אליו כעת?"

"מה לומר לו?" תהילה שואלת מהורהרת.

ולפתע היא מתחילה לדבר אל הפחד כאילו היה מצוי פה בחדר על ידה: "פחד. אתה ממלא לי את כל הגוף, מטשטש את הראות, מלווה אותי בכל רגע משעות היממה. אתה הופך להיות ממש חלק ממני. אני כל כולי פחד בעצמי."

"מה עוד היית רוצה לומר לפחד?"

תהילה נראית במצוקה. "אתה הוא זה שגורם לי לכל כך הרבה סבל בחיי. לכל כך הרבה הגבלה בחיי היומיום. אני לא סולחת לך. הרעשים שאני שומעת בלילות.... קשיי ההירדמות... החרדות שמלוות אותי לכל מקום.... ובעיקר הפחד הנורא מנסיעה באוטובוס. בכול אתה אשם. אילולא באת, היו חיי רגועים ושלווים להפליא."

נעמה בוחנת את פניה של תהילה. הן מכווצות, וקמטוטים זעירים וצפופים מקיפים את עיניה ומותירים אותן צרות ומכווצות.

הבנות יושבות פעורות פה, נזהרות שלא להפריע לתהילה בתהליך.

"את אמיצה, תהילה. את מדברת עם הפחד," נעמה מתקרבת מעט אל תהילה היושבת בעיניים עצומות על כיסאה, מרוכזת.

"את מעיזה להתקרב אליו?"

"אני פוחדת," לוחשת תהילה מצונפת בתוך כיסאה, נשימותיה כבדות.

"בואי. אנחנו כאן איתך. את לא לבד. אל תחששי ממנו."

תהילה עוצמת את עיניה ומתרכזת. "הנה, אני מתקרבת. הו, אני קרובה ממש," היא אומרת ופניה משדרות כאב.

"הביטי לו בעיניים, תהיי איתו. תרגישי את האובך הזה מתמוסס בין האצבעות שלך, תחווי אותו. מקרוב הכי שאפשר. הוא שלך. הוא ממילא נמצא איתך יום ולילה, לפחות תכירי אותו מקרוב."

תהילה נמצאת בו. בפחד. היא ממששת אותו. מתקרבת ומתרחקת. מנסה ולא נפגעת. הדבר שחששה ממנו יותר מכול הוא הפגישה עם הפחד, העמידה מולו. לגעת בו. הפחד מקבל פתאום צורה ממשית, וקל יותר להישיר אליו מבט.

דקות ארוכות עוברות. ומתוך החממה הבטוחה של הקבוצה מעיזה תהילה לבחון אותו מקרוב.

"אם נפרוש מסך דמיוני ענק על הקיר, איזו תמונה תוקרן עליו?"

"אני רואה אותי כבת 6 שוכבת מתחת לגופה הכבד של אמא. נושמת בכבדות. רועדת בכל גופי. אמא מתה, ואני שוכבת תחתיה. זה נורא ואיום... אני לא יכולה להכיל את הכאב הזה.

זה מסוכן. המחבל נמצא קרוב מאוד. עוד דקה אחת ואני לא אהיה, אני פוחדת למות. זה מפחיד."

קולה מתרומם והיא משדרת מצוקה אמיתית.

"אני קטנה כל כך ואמא כבדה, ואני פוחדת לצאת משם. זהו, זה סוף העולם. אמא הטובה איננה, היא נרצחה בדם קר, סתם. ללא סיבה. צעירה כל כך בשביל למות," תהילה נסערת לגמרי. ונוכחת. מאוד מאוד נוכחת.

"הפחד מספר לך את התחושה של ילדה קטנה שנמצאת תחת אמא המתה, זה נורא. בחוץ יורה המחבל. דרמה, צעקות, פחד מוות, את עם אמא שמתגלית מאוחר יותר כמתה. מה את רוצה לומר לפחד הזה שמביט לך עכשיו בעיניים?"

"אתה צודק, פחד. זה באמת היה מפחיד. מאוד מפחיד," תהילה מדברת ועיניה קרועות. בעתה ניבטת מהן. "אולי זה נורמלי שאתה בא באופן הזה."

שתיקה עומדת באוויר, נשמתן של הבנות נעתקת.

"מה עוד היית רוצה לומר לו?"

"אני פתאום מבינה למה אתה מציף את כולי ומפריע לי לחיות, אבל אתה לא הגיוני כשאתה בא בזמנים שאני רוצה בסך הכול לעלות לאוטובוס, או לבצע דברים רגילים שאין בהם כל סיכון. האירוע ההוא היה נורא, אבל חיי היום יום אינם מפחידים כל כך. דברים מסוג זה לא קורים על בסיס יומי, ברוך השם, ואתה - אתה בא ומתפזר בתוכי כמו עשן מחניק, אתה שולט על המחשבות שלי, על הרצונות, על כל החיים שלי..."

"קודם לכן תיארת את הפחד כאובך אפור שמתפזר, ללא צורה. האם חל שינוי בצורה שלו כעת?"

תהילה מכווצת את גבותיה, עיניה עצומות. "עכשיו הוא נראה כמו ג'לי סמיך ומכווץ. הוא תופס נפח קטן יותר. מתכדר בפינה."

"יופי. את יכולה להחזיר את הפחד בחזרה למקומו הטבעי, לגרון? האם את מצליחה לראותו בדמיון שוב בגרון?"

"כן. הוא גלש לשם בטבעיות וממלא שוב את כל חלל הגרון," קולה של תהילה חנוק מעט.

"יופי. זה המקום שלו כרגע, אפשרי לו להיות שם בינתיים. אם תרצי, תמיד תוכלי לפגוש אותו שוב מקרוב, אך אפשר גם להניח לו להישאר בתוכך מבלי לפגוש בו."

תהילה פקחה עיניים וסקרה ברפרוף קל את חברותיה בעודה מקשיבה בתשומת לב לדברי נעמה.

"קחי איתך למשך השבוע הקרוב את האובך האפור הזה. קבלי אותו, הקשיבי לו, התחברי אליו. הוא נמצא שם כדי להגן עלייך. היי אסירת תודה לו."

"להגן עליי?" תהילה לא מבינה. "במה הוא מגן עליי? להפך!"

"נסי לחשוב לשם מה את זקוקה לפחד הזה."

"לא יודעת. לא מצליחה להבין למה את מתכוונת."

"איך ייראו החיים שלך ללא הפחד?" אני מנסה לכוון אותה.

"טובים, רגועים. מאושרים."

"נסי לדמיין יום בלי שום פחד. את, תהילה, מניחה את אובך הפחד הזה בחוץ למשך יום שלם. את משוחררת ממנו לחלוטין, על כל המשתמע מכך, וממשיכה בחייך."

"אה... לא יודעת אם זה כל כך טוב..."

"מה לא טוב בזה?"

"אולי הפחד... שומר עליי מרע. כביכול אם לא אפחד, לא תהיה לי שליטה על מה שעלול לקרות לי. זה מסוכן לא לפחד. יקרו דברים איומים."

"אז הפחד שומר שלא יקרה אסון?"

"אולי," תהילה מהרהרת.

"הפחד הוא טוב. הוא מנגנון הגנה שהקב"ה יצר במיוחד כדי להגן על האנשים. אך לפעמים כאשר עוברים חוויה טראומטית מנגנון הפחד מזהיר גם במקומות שבהם אינו נדרש. הוא מדליק את צופרי האזעקה גם ללא צורך. הרגש זוכר כאב מוחשי וחזק כל כך שהתלווה לפחד בזמן הטראומה, עד שהאדם רוצה לעשות הכול כדי להגן על עצמו מפני חוויה נוספת כזו. לפעמים הוא מדחיק, הודף, מכחיש, או מפתח תלות מסוימת, הכול כדי לא להרגיש."

תחושה מחושמלת עמדה באוויר. הדומייה נמשכה עוד מספר דקות, ובסופן התרפתה תהילה והתמתחה, ביקשה את סליחתנו ויצאה מן החדר.

דקות ארוכות חלפו, ותהילה חזרה שטופת פנים ובעיניה מבט רך וחדש.

"תודה, נעמה, ותודה גם לכן חברות," תהילה בלעה את רוקה בהתרגשות. "בתקופה האחרונה כבר סיפרתי פעמים רבות על האירוע, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה אפשרתי לעצמי להרגיש את הסיפור, ולא הדפתי את כל הרגשות."

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.