טוב שאנחנו שונים כל כך זה מזה. בדרך כלל

לאחר שעברתי לירושלים, נכנסתי להתפלל בבית הכנסת לעדת הפרסים. בסיום פנה אלי אחד המתפללים: "מה נשמע, חיים?".

חיים הוא אמנם שמי השני, אבל אף אחד אינו מכירו כמעט פרט למי שמעלה אותי לתורה.

"אתה מתבלבל ביני לבין מישהו אחר", אמרתי.

"מה?! אתה לא חיים?!", נדהם, "אז אתם בטח תאומים!".

"אין לי אח תאום", עניתי, "נולדתי לבדי".

"אתה דומה בול לחיים, הסופר סת"ם מחנות 'קסת'!".

"הייתי פעם סופר סת"ם, והיום אני סתם סופר", השתמשתי בחידודי השחוק. 

וכך, מדי פעם פנה אלי מישהו שהיה בטוח שאני חיים ואילץ אותי לשכנעו שאיני האיש.

חשבתי לבקר את כפילי בחנותו שליד מחנה יהודה, אבל דחיתי זאת. לא ידעתי איך ארגיש מול אדם שנראה בדיוק כמוני...

יום אחד, כאשר עברתי ליד חנות "קסת", נזכרתי שאני זקוק לבית מזוזה. נרתעתי, אבל לבסוף גברה סקרנותי והחלטתי להיכנס.

מאחורי הדלפק ראיתי את דמותי! כולם צדקו, אנחנו ממש זהים! לא רק בפנים, אלא גם בגיל, בזקן ואפילו בקסקט.

כחכחתי בגרוני. חיים נשא את ראשו וקרא: "מי אתה?! אתה נראה בדיוק כמוני!".

הצגתי את עצמי וסיפרתי שמאז שהגעתי לירושלים פונים אלי אנשים בשמו. גם הוא נזכר ששאלו אותו אם הוא מתפלל בבית הכנסת הפרסי והופתעו לשמוע שלא.

זו הייתה תחושה מיוחדת לפגוש תאום זהה שאינו אחיך. שוחחנו על כך, ולבסוף אמרתי: "אבל מה אפשר לעשות עם דמיון כמו שלנו?!".

"אני צריך ללכת לסידור קצר בבנק. אולי תחליף אותי?", הציע בקריצה, "אני סומך עליך כמו על עצמי...".

"בשמחה", אמרתי, "אבל איני מתמצא במוצרים ובמחירים".

"המחירים כתובים על המגירות, תמכור רק במזומן, ואם תהיה בעיה, תתקשר אלי", אמר, מסר את מספרו ויצא.

כעבור רגע נכנס אדם וביקש ציצית מספר שש. מכרתי לו. אחר כך נכנסה אישה וביקשה מפה לחלות. העסק החל למצוא חן בעיני.

ואז נכנס יהודי עב כרס חובש כיפת עור מבריקה, התבונן בי ואמר: "חיימקה, מה עם הכסף שאתה חייב?".

"איזה כסף?!", שאלתי, "אני לא...".

"מה אתה לא?!", הגביה את קולו, "מה עם העשרים אלף?".

"אני לא חיים...", גמגמתי, "אנחנו רק דומים... עוד מעט הוא יחזור".

"אתה לא חיים?!", שאג האיש, "אבל אני משה! תביא את הכסף או שאני הופך לך את החנות!".

אוי ואבוי, חשבתי לעצמי, לא תיארתי לעצמי התפתחות כזאת עם הדמיון הספרותי הכי מפותח שלי. התקשרתי לחיים.

"הוא לא עונה", אמרתי, "תחכה בבקשה כמה דקות...".

"הוא הביט בי כאילו שהשתגעתי והמתין במבט מאיים. לאחר חמש דקות מתישות חזר חיים. משה הביט בו בתדהמה.

"זה אחיך התאום?", שאל.

"לא", חייך חיים, "זה יהודי שנראה במקרה כמוני", והוסיף, "אל תדאג מוישלה, הבאתי את כל הכסף".

נפרדתי משניהם באנחת רווחה ויצאתי.

רכבת קלה כסופה התקרבה ורכבת באה לעומתה. נשאתי את עיניי מעליהן ואמרתי: "ריבונו של עולם, כל כך טוב שבראת, בדרך כלל, את בני האדם שונים זה מזה. חסכת לנו המון צרות...".