מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק י"ג: טקס ההסמכה

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת​, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

לפרק האחד-עשר, "סודות אפלים", לחצו כאן.

לפרק השנים-עשר, "יד ההשגחה", לחצו כאן.

"וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ" (במדבר, י"ד, כ"א).

​לא תמיד זוכים בני האדם לחזות בטוב הצומח מתוך אירועים כואבים. אבל כמו נבט צעיר המתפתח דווקא מזרע רקוב שנטמן באדמה הלחה, גם החוויות הקשות מכל מתגלות לעתים כמתנות יקרות ערך הנחשפות מתוך רקבונה של המציאות הקודמת.

כשמיכל מתוודעת לעובדה שאיש ההצלה שעמד לצדה בשעת פציעתה הכואבת לפני מספר שבועות, הוא הרב שסלל בעבורה את המשעול ההלכתי לשמירת השבת הראשונה בחייה, והוא גם האיש אשר העניק לה סיוע רפואי לפני דקות אחדות – שבה מערכת אספקת הדם בגופה לאיתנה הראשון.

"הרב, אני כבר חייבת לכם שלוש תודות, כך מסתבר", אומרת מיכל באותה ביישנות נדירה שהחלה להתגלות לאחרונה מבין מרתפי דמותה הנחושה.

"תודה לבורא שזיכה אותי להיות שליח טוב", משיב יואב ספק לה, ספק ליתר הנוכחים בחדר.

למרות הזמן הקצר בו טיילה בין שבילי היהדות, מיכל כבר הספיקה ללמוד דבר או שניים על גינוני הצניעות הכרוכים בשיחה מעין זו, והיא מקבלת בהבנה את הנהגתו המרוחקת של העומד מולה, ופונה בעקבות לאה לחדר העבודה השקט.

"את יכולה להתיישב על הכורסה", מציינת לאה ומניחה על השולחן הנמוך מגש ועליו כוס תה מהביל, לצד צלחת עוגיות שיבולת שועל. "אפיתי אותן ממש לפני שהגעת. תרגישי בנוח, אני מיד חוזרת".

חדר נחמד, חשבה מיכל לעצמה וגלגלה את מבטה סביב, כמעט מבלי להניע את צווארה הכאוב שהפך למוגבל מאז התאונה. ולמרות ששטח החדר לא הכיל יותר מחמשה רהיטי עץ פשוטים – בהם שתי כורסאות משומשות, שולחן סלוני נמוך ומתקלף, פינת כתיבה דהויה וספה קטנה ומיושנת – התמלא לבה של מיכל בחמימות ביתית.

ומבלי שהתכוונה לכך, תפס את מבטה המשוטט כתב יד רהוט הפרוס על מחציתו של דף צהבהב ומקומט הנושא את הכותרת "טקס ההסמכה". לא יקרה דבר אם תציץ בו, חשבה; אחרי הכל, לו ביקש הכותב להסתיר את פרי עטו, הוא ודאי היה דואג להחביאו ולא היה משאיר את יצירתו חשופה כך על השולחן.

בלב הים השחור של לובשי הגלימות

שלא הכילו דבר מלבד חיות רעבות

נשמות חבויות בתוך קליפות חלולות

אנשים קטנים, מילים גדולות.

מְסוֹבָב בזמזום טורדני של קולות

שלא מביעים דבר מלבד חסרונות

לבושי פְּרִיצוּת של מכשפות צעירות

ראיתי אותך והתחלתי לבכות.

היית אִי מְצִיאוּת בתוך ים דמיונות

עינייך הגדולות בפליאה מביטות

איך רוחות הסערה הפראית מנשבות

סביב ספינתך הקטנה חוֹלְלוֹת.

דמותך נאלמה בריקוד הגלימות

לתוך מעגל הטירוף אותך הן מושכות

את צועקת "חִדְלוּ!" אך הן לא מרפות

אותך ללא שׁוֹב ממני לוקחות.

איפה את עכשיו מחפשת תשובות?

האם את עדיין יודעת לרצות?

איך אצליח לפרוץ את חומת הגלימות?

שפתיי לאוזניך ללא קול לוחשות.

טעם חמצמץ פשט בפיה וצרב את גרונה כמו חרב פיפיות משוננת. כמה כוח יש למילים שנכתבות בסדר ובמשקל הנכון, כדי לנענע את לבו של אדם ולעוררו מתרדמתו.

בעיני רוחה ראתה מיכל לנגדה את הסטודנטית הצעירה והביישנית, כשהיא ניצבת בשערי הפקולטה למשפטים ומבטיחה לעצמה שלעולם לא תהיה חלשה ומנוצחת. היא תכבוש את העולם ותביס כל מכשול בדרך לפסגה, בכל מחיר.

כעת, בחלוף שני עשורים גדושים בקרבות מוצלחים למדי, מטפסת בתוכה תחושת מבוכה מוזרה השולחת את גרורותיה אל מחול הגלימות המפואר שזנחה מאחור, לטובת עולם חדש ובלתי מוכר השוכן הרחק מים הדמיונות שהותירה בעבר.

"את לא סתם אחת", לוחשות החיות הרעבות לאזניה ומזכירות לה את ההבטחה הנושנה ההיא. "את אשת הברזל העוצמתית, לוחמת הצדק שמכניעה את כולם תחתיה. יש לך עושר אגדי, כבוד והשפעה אדירה – משאת חייה של כל אישה", מכות בה הרוחות בזמזום טורדני. "ותראי למה הפכת – לבובת סמרטוטים חרדתית ועלובה, שבוחרת להיכנע לתכתיבים פרימיטיביים, פרי המצאתם של שומרי הדת החשוכים".

"בוחרת להיכנע... אני בוחרת להיכנע?", הרהרה מיכל בצלילי האימה הנוקבים שהתנגנו בראשה; "אינך נכנעת לתכתיביהם של בני אדם קרוצי חומר, אלא לצו האלוקים הנצחי; את מוותרת על כבוד מלכים מדומה, וזוכה לכבוד עליון שילווה את נשמתך לעולמי עד", סילק קול מתון ואוהב את שריקות הסערה הפראית, והחל ללחוש באזניה צלילים רכים וזכים.

מיכל לגמה מכוס תה הצמחים שהתקרר מעט, וטעם מתוק עלה בפיה לנוכח התובנה החדשה שחלחלה לתודעתה. כמה טוב להתרענן אל תוך חיים של משמעות, ולהותיר מאחור את הבלון הריקני וחסר הטעם שעד לא מזמן כינתה אותו בשם "חיים".

אז נכון, אופניה האהובות כבר מכוסות בשכבה הגונה של אבק סמיך, ועורכיהם של מדורי הרכילות כבר חדלו להתעניין בה כבעבר; אבל כל מנעמי חייה הקודמים שווים בעיניה כקליפת השום ביחס לערכיות הטהורה שהחלה למלא את שגרת חייה.

וכשלאה חוזרת לחדר, היא מוצאת את מיכל נשענת בשלווה על כורסת העץ המרופדת, כשבפניה לא נותר זכר לקמטי הדאגה ששורטטו בהן קודם לכן.

"אני שמחה שאת מרגישה בנוח", מפרה לאה את הדממה.

"כן, נוח מדי, הייתי אומרת", אומרת מיכל, וממהרת להתנצל על שהציצה בכתב היד המונח בפינת הכתיבה. "זמן רב לא נחשפתי לתוכן מדויק כל כך ונוגע. ובכל זאת, אולי לא הייתי צריכה לקרוא אותו ללא רשות מהכותב".

"אני בטוחה שזה לא משהו סודי", משיבה לאה בנעימות וחותמת את מילותיה בחיוך שמשקיט את מצפונה המשתולל של מיכל. "גיסי יואב בדיוק עזב, ובעלי ביקש שאכין לו צידה קלה לדרך".

"אני מקווה שהוא לא עזב בגללי. לא התכוונתי להפריע...", שב ועולה מצפונה של מיכל לקדמת הבמה ומנקר בלבה.

"מה פתאום! הכל בסדר. הוא פשוט מיהר לילדיו. השמרטפית שהשגיחה עליהם הזעיקה אותו חזרה הביתה".

"יש לו ילדים?", מתעניינת מיכל.

"ילדים יש, חמישה במספר; אבל אישה אין. היא נפטרה לפני כחצי שנה מהמחלה הידועה", מדייקת לאה.

"וואו... האיש עבר הרבה בחיים. אין פלא שהוא סגור ומרוחק כל כך", רצתה לומר, אבל לבסוף החליטה כי מוטב שתשמור את הגיגיה לעצמה, ורק אמרה: "אני מצטערת לשמוע".

"זה באמת מצער. רק לאחרונה הוא מתחיל לעכל את האובדן ומרשה לעצמו לדבר על מה שעובר עליו ולשתף מעט במצוקתו".

"ממש מדהים איך אדם מצליח להמשיך לתפקד כרגיל אחרי חוויה קשה כל כך. ילדיו וודאי אסירי תודה על שזכו לאבא מסור ובעל לב רחב כמותו", מביעה מיכל מעט מההערכה שהיא חשה כלפי האיש.

"אין לך מושג כמה את צודקת. בעלי מספר שעוד כילד, היה יואב תמיד הראשון שגילה רגישות לכל מי שנזקק לתשומת לב ולעזרה. הוא נהג לארגן ערבי ביקור חולים בבתיהם של חברים שנעדרו מהלימודים, ופעם אפילו גייס כריכים ופירות לחברים ששכחו את האוכל. לא בכדי הוא בחר להקדיש נתח נכבד מחייו להצלת חיים", סיפרה לאה.

יואב אינו נמנה על הטיפוסים שהיא נוהגת לפגוש בתל אביב האנוכית, ואין פלא שמעשי החסד שנראים כה טבעיים ליואב ולבני משפחתו, מעוררים בה פליאה מיוחדת. "מדהים. אין מילים", אומרת מיכל בהשתאות ומביטה אל השעון המבשר שחלפה כבר שעה וחצי מאז התייצבה בבית משפחת רזאל.

"האמת היא שאני לא רוצה לעכב אותך. כבר מאוחר, וגם כך עשית מעל ומעבר בשבילי. בבוקר סיפרת לי על מנהל הבנק שהתקשר ועל פיטוריה של שירה המתמחה", אומרת מיכל ובוחנת את תווי פניה המשתנים של בת שיחתה.

"כן... תראי, אני לא יודעת איך לתאר את מה שמתרחש במשרד. חששתי מלשון הרע, ולכן שתקתי עד עכשיו, אבל לאחרונה הרב שלנו פסק... – "

"לאה, אנא ממך. בואי נדלג על ההקדמות. ספרי לי בדיוק מה קורה".

"עורכת הדין רות וינר תפסה את מקומך, ובכל יום שעבר יחסה כלפי העובדות הלך והחריף. אבל הבוקר הרודנות שלה חצתה כל גבול. היא פשוט החליטה לפטר את שירה באופן מכוער ביותר, ללא שימוע ובלי שום הצדקה".

"זה נשמע חמור. מה עשתה שירה שהרגיז אותה כל כך?", התעניינה מיכל, ונימה של בהלה החלה להשתרבב לקולה. עובדת היותה אחת מעורכות הדין המובילות בתחום דיני העבודה לא תחמיא לה יותר אם יתברר שאחת מעובדותיה פוטרה שלא כדין, תוך הפרה חמורה של זכות השימוע.

"ככל הידוע לי, שירה לא עשתה דבר מלבד לשרת את צרכיה של רות. הבוקר רות הגיעה חמומת מוח במיוחד, ומיהרה להסתגר בחדרה – לא לפני שהשפילה את חברתה הטובה מורן מול העובדות האחרות. כעבור שעה בערך שירה ניגשה אליה והודיעה לה שמנהל הבנק חיפש אותך מספר פעמים מאז הבוקר, ו... –"

"זהו. זאת הנקודה שהטרידה אותי, ולכן טרחתי להגיע עד אליך הערב. תביני, מנהל הבנק לעולם לא מטריח את עצמו להתקשר אלי ישירות בשביל דברים של מה בכך; לשם כך הוא מעסיק שורה של בנקאיות זוטרות. שירה סיפרה לך אולי למה הוא חיפש אותי?".

"אני לא יודעת את הפרטים, אבל כדאי שתראי את זה", אמרה לאה ושלפה מתיקה את הודעת הפקס שהספיקה לצלם הבוקר בטרם נאספה בידי רות.

נשימתה של מיכל נעשתה קצרה, ועורה הדק הלבין בשתי רמות לפחות מגוונו הטבעי. "זה לא יכול להיות... זה פשוט לא ייתכן. אני לא חתמתי על שום העברה בנקאית! וללא החתימה שלי, אין סיכוי למשוך כספים מחשבון הנאמנות הזה", אמרה מיכל וזינקה ממקומה לכיוון הדלת, מתעלמת מהכאב החד הדוקר בברך רגלה המגובסת. "אני לא מאמינה! מה אומר ללקוחות? לאה, אני חייבת לרוץ. תודה לך על הכל, באמת. אני מקווה שאוכל לגמול לך על נאמנותך ביום מן הימים".

*  *  *

"הכל בסדר?", התעניין יהודה. "המעסיקה שלך יצאה מכאן כאחוזת אמוק".

"כן, כלומר... הראיתי לה איזה אישור על ביצוע העברה בנקאית מחשבון נאמנות של לקוח. אם אני מבינה נכון את המצב, רות מעלה בכספי הנאמנות שאחד הלקוחות הפקיד בידי מיכל".

"אני לא מאמין. ידעתי. פשוט ידעתי שאין לך מה לעשות במשרד הזה. העבודה הזאת שלך גורמת לנו רק צרות. את מבינה למה את מכניסה את עצמך?!".

"על מה אתה מדבר? מה ציפית? שאסתיר את מה שאני יודעת? רות הזו עוד תחריב את המשרד הזה. הייתי חייבת ליידע את מיכל ב... –"

"תשמעי, זה לא מתאים יותר. את שמה לב איך המשרד הזה לוקח אותך מהמשפחה שלך ומעצמך?".

"אתה רוצה שאזכיר לך למה הגענו למצב הזה? כסף, יהודה. כבר הספקת לשכוח כמה היינו זקוקים למשכורת הזאת? לולא העבודה שלי, היינו מגיעים כבר מזמן לפת לחם", מתגוננת לאה.

"מה שווה המשכורת הזאת אם הראש שלך עסוק כל היום בתככי המשרד? מה הטעם בלחם ובבשר שאנחנו אוכלים, אם הלב שלך רחוק כל כך ממה שחשוב באמת בחיים האלה?", אמר יהודה ועזב את החדר בהפגנתיות מהולה בעלבון צורב.

יופי, נפלא ממש! היא עשתה את הדבר הנכון, התכוונה לטוב והשתדלה בכל כוחה לרצות את כולם, ועכשיו בעלה מקפיד עליה. אולי באמת מוטב היה אם היתה נשארת לתפקד כעקרת בית במשרה מלאה, ובעלה כבר היה מוצא דרך לצמצם את חובותיהם.

קטעי חיים מתוקים מן התקופה שקדמה לתחילת עבודתה הופיעו בזה אחר זה בזיכרונה, וגעגוע דק מילא את לבה הפועם. געגוע לזמן שבו היה לבה נטול דאגות מיותרות אודות צרותיהם של זרים; לבילוי הקבוע עם ילדיה בגינת המשחקים וליצירות שנהגו להכין יחד; ויותר מכל – געגוע לחיי זוגיות מלאי תוכן וקרבה.

איך יכלה להחריב כך את אותם רגעים יקרים תמורת התמסרות חסרת תועלת לקריירה דמיונית? – זאת לא תדע. יבבה קלה השתחררה מריאותיה, משמיעה חלק מצעקת הלב האצורה בתוכה.

"אנא, השם יתברך, בבקשה. תכוון אותי. אני לא יודעת איך לחזור לעצמי", אומרת לאה ומנגבת את דמעותיה. "איבדתי את הדרך לגמרי. אין לי מושג איפה אני ומה אני רוצה. איך ייתכן שהתבלבלתי ככה? תעזור לי לשוב ולרצות להתקרב למקום האמיתי שלי. תציל אותי מהדמיונות שהסתפחו ללב שלי ואטמו אותו מלהרגיש ולשמוע. תעזור לי לחדול ממרוץ החיים המשוגע הזה ולא להימשך אחר דרמות וריגושים שאינם שייכים לי. אנא, תרחיק אותי מהקליפה החלולה שנקלעתי לתוכה, ותראה לי את הדרך לקדושה".

וכדרכן של תפילות הבוקעות מקירות הלב, אף תפילתה של לאה נאספת באהבה ועולה עד כיסא הכבוד. ולפתע, מבין עיניה הלחות, מבחינה לאה בדף הצהבהב והדהוי המונח על שולחן הכתיבה שמימינה ומביטה באותיות החקוקות בו. זיכרונות ממחול המכשפות עטויות הגלימות השחורות צפים בתודעתה. היא רואה את עצמה ניגשת לבמה הרחבה, אוספת את תעודת ההסמכה מידיהם של משפטנים מכובדים ומלאי גאווה ומתקדמת למקום מושבו של בעלה בסמוך ליציע, ומבחינה כי הוא ממתין בכיליון לב לסיומו של הטקס.

"זהו, אפשר לחזור הביתה", אומרת לאה מתוך רגש גאווה מובהק שדבק בה, ונתקלת במבטו החסום של בעלה. "אתה לא שמח? זהו, הוסמכתי לעריכת דין!". 

"ברכות. אני שמח בשבילך", אמר בפנים חתומות שלא תאמו את רגשותיו הנסתרים.

ורק למחרת, עת קראה את חיבורו, הבינה לאה כי התואר הנכבד בו זכתה זה עתה, עתיד לפרום את תוארה האמיתי כאם וכרעיה בישראל.

וכעת היא מבינה שהמילים שנכתבו חמש שנים קודם לכן, הן-הן המענה הכואב ששוגר אליה ממרום.