"אולי בכל אופן אעשה ברכה, בשביל הנוסטלגיה"

תפילות רבות שפכנו עד ששמעון נולד. ברוך ד', זכינו לשבע בנות רצופות, בנות נהדרות ומקסימות. ועדיין רצינו לזכות בבן, הן אני כאבא והן אשתי כאם. שמעון היה בן תפנוקים, נסיך אמתי. הוא היה מושא החלומות שלי. בהליכה לבית הכנסת, בזמני אבות ובנים, תמיד רטט לי משהו בלב, ראיתי את האבות והילדים ורציתי גם, ילד משלי, שיהיה לצדי, שנלמד יחד, נתייגע, נפלפל, אב ובן. כמה כמיהה הייתה שם. לאחר שלוש עשרה שנות נישואים ושבע בנות מתוקות - הוא הגיע. האביר על הסוס הלבן דהר בקסם אל תוך חיינו. הייתי המאושר באדם.

כולנו היינו סביבו. היו לו שבע מורות שאילפו אותו בינה, כרכרו סביבו, הרחיבו לו את כל הידע שרק אפשר. והיו עוד שני הורים, מרוגשים, שנהנו לראות את התוצאות, לקטוף את הפירות שהמורות החרוצות שלנו הרביצו בו.... כך או כך, שמעון היה ילד פלא, ילד של תפילות, ילד קסם. הוא בורך בכישרונות רבים. לעיתים, היה נדמה שאין מתנה שהוא לא קיבל... מידות טובות, שכל, יופי, קסם אישי... מה לא?! כולם התפעלו ממנו. המטפלות, הגננות והרב'ה - כולם נפעמו מהיכולות שלו. מהקסם. הוא היה מעל לגילו מכל הבחינות. טוב רואי. בקיצור, כפי שהבנתם, ילד לא שיגרתי בעליל.

כששמעון היה בן שנה, הוא פטפט כילד בן שנתיים. היה לו אוצר מילים רחב ושפה עשירה. בגיל שנתיים הוא ידע להרכיב משפטים מורכבים, ולהשתמש בהם במקום הנכון, עם תשובות שנונות ומחכימות, כילד בן חמש לפחות. כולם אהבו להתרועע איתו, נהנים מההברקות שלו. ההורים שלי ועוד כמה דודות הזהירו אותי מעין הרע, נתנו לי סגולות, קמיעות, מה לא... אני, אישית, לא מאמין גדול בעין הרע. שמעתי אותם והמשכתי הלאה.

בגיל שלוש וקצת, שמעון התחיל לפתע לגמגם. תחילה לא ייחסנו לזה חשיבות. ילד מגמגם, זוהי תופעה שכיחה. הרבה ילדים חוו את זה, וזה נעלם כלעומת שבא. המשכנו את חיינו כרגיל, ואכן, חודשיים אחר כך, זה נעלם לגמרי. החיים המשיכו. לאחר חצי שנה, כששמעון היה בן ארבע, הגמגום שוב חזר, מכה בנו במקצב קטוע. שוב בחרנו שלא להתייחס, כבפעם הקודמת. שנה חולפת, ועדיין, שמעון מגמגם. הורי והדודים ספקו כפיים מצער, '"אמרנו לכם", הוכיחו אותי. "עין הרע, זה לא פשוט", "חבל שלא הקשבתם", ועוד משפטים כאלו ואחרים. הקשבתי להם בנימוס. מלבד זה לא היה לי הרבה מה לעשות.

שמעון גדל, ואתו הגמגום. חוסר השטף שלו לא היה בולט כל כך, ובשל כך החלטנו להמשיך ולהעלים עין, מתפללים לישועה שתבוא. אציין כי לשמעון היו חברים לרוב, מעולם לא פגעו בו או צחקו עליו על הגמגום. היה לו ביטחון עצמי גבוה, וכמו שציינתי, רמת הגמגום לא הייתה בולטת במיוחד. כך או כך, שמעון הרגיש טוב מאוד על אף מצבו, כך שלא היה משהו שידרבן אותנו לצאת ולחפש טיפול דחוף. עדיין, בסתר, האמנו שאולי יבוא יום והעניין ימחה מהזיכרון של כולם.

הזמן חלף, ושמעון עדיין נתקע בדיבור. שמעון היה בן 6 וחצי, ועלה לכיתה א'. בלימודים, שמעון עשה חיל. הוא כבר ידע את מסכת ברכות בעל פה, ועוד ידו נטויה. גם בחברה, שמעון היה אהוב מאוד ומוקף בחברים כל הזמן. הוא אהב לארגן וניתב זאת בצורה יפה, מארגן חבורת תהילים ומשניות, חבורות שונות, מחנה ועוד... החינניות שלו היתה כובשת, הוא היה אהוב על כל הצוות, ואני לא הפסקתי לקבל דרישות שלום חמות ומלאות נחת. הודינו על הקיים. כל הזמן הזכרנו זה לזו כי שום דבר לא מובן מאליו, לכן בכל פעם ההודיה היתה מתפרצת מאליה, על העבר, על הווה, עם בקשה שימשיך כך גם לעתיד.

כשקיבלנו את ההזמנה לאסיפת הורים, ליבנו עלה על גדותיו. ידענו את בננו, והגענו חגיגיים, כדי לשמוע את דברי המלמד. כאשר סיים המלמד לשבח ולפאר את שמעון, התנהגותו והישגיו, כבר חשבנו ששמענו הכל. בעודנו מתכוננים לקום, המלמד רכן לעברנו ואמר חצי בלחש, "יש לי משהו חשוב לדבר אתכם עליו". התיישבנו דמומים, לא הבנו מה קורה. "אני רוצה לדבר על הגמגום של שמעון". החוורנו. בפעם הראשונה, מישהו מבחוץ אומר על כך משהו. זה לא היה נעים. "האם אתם שוקלים לטפל בכך?", שאל אותנו ישירות. הרגשתי בעיטה בפנים. עכשיו זה כבר נהיה רשמי. שמעון מגמגם. נקודה, אמרתי לעצמי. אי אפשר יותר לברוח מזה.

שתקנו, כי באמת לא ידענו האם אנחנו עומדים לטפל בכך. עדיין חשבנו שיום אחד אולי זה ייעלם, ובכלל לא דנו בזה בבית, זה היה סוג של טאבו שלא מדברים עליו, ועכשיו לא היינו ערוכים לתפנית החדה הזו בשיחה. לא ידענו מה להגיד ואיך. המלמד הבין, כנראה, שהעניין לא ממש גמור אצלנו, סוג של דריכה על היבלת, והחליט להרפות. "כדאי להתחיל לשקול זאת", אמר, וקם ללחוץ את ידי. השבתי לו בלחיצה, ולבי בל עמי.

כל הדרך הביתה שתקנו. זה כאב. לא התכוננו להסרת הלוט הזה. דקה לפני שנכנסנו הביתה, אמרתי לאשתי: "צריך לבדוק מה עושים עם 'זה'". עדיין, לא היית מסוגל לתת לתינוק שם. הימים הבאים היו ההכרה שהבן שלנו, מחמד עיננו - מגמגם. זה לא סוף העולם, אך עדיין, לא קל להורים לשמוע ולקבל זאת. התחלתי לערוך בירורים על הנושא, על מטפלים ושיטות טיפול באזור המגורים שלנו – וכולם הפנו אותי למומחה, פרופסור בינלאומי מסוים, היושב בדיוק ליד השכונה שלנו.

הטיפולים אצלו לא זולים, אך שווים את המחיר, ובדרך כלל רואים תוצאות, במיוחד על ילדים קטנים. התקשרתי אליו וקבענו תור. לפרופסור הזה הייתה משנה סדורה. תחילה הוא קיבל את הילד לאבחון ראשוני. לאחר מכן היה עורך שיחה עם ההורים ונותן "הדרכה הורית", ורק לאחר מכן, אם לא היה שינוי, הוא התחיל לטפל בילד.

ואכן, תחילה הוא ערך לשמעון אבחון ראשוני, ולאחריו קבענו תור להנחיית הורים. את השיחה הזו לא אשכח כל ימי. הפרופסור ישב איתנו, "וברחל ביתך הקטנה" פרט לנו על הקושי שבחוסר השטף. הוא הרחיב על המבנה של המוח. ועל כך שגמגום זה בעיה נוירולוגית. ואז הוא אמר משפט שנצרב בי עמוק, מרוב כאב. "מגמגום לא מתרפאים. על גמגום ניתן רק להתגבר". זה גמר אותי. קשה לקבל ולעכל את זה. אשתי התחילה לדמוע. הפרופסור, שראה את הרגישות, שינה כיוון, והתחיל להסביר לנו איך אפשר להתגבר וכמה זה לא סוף העולם. הוא הכניס לנו פרופורציות. הוא הדריך אותנו ממש איך להתנהג בבית, מה לומר ומה לא, ומובן שאנחנו הראשונים שצריכים להירגע... הוא קבע רף של תאריך מסוים. אם לא יהיה שינוי, נשוב אליו עם הילד.

יצאתי ממנו נחוש לעשות הכל כדי ששמעון יעלה על הגל, שיתגבר על הקושי ויצלח אותו. אימצתי את כל התרגילים שהוא נתן לנו, ובמקביל התפללתי רבות, והחלטתי לקבל על עצמי קבלה שאוכל לעמוד בה ותהא למליצת יושר עבור שמעון. ואז קיבלתי על עצמי את נושא הברכות. לברך בקול רם וברור. בהתחלה זה לא היה קל. לברך בקול, כל ברכה, לאט וברור. פתאום הבנתי כמה הברכות שלי חטופות, לא ברורות. מובלעות. זה היה עצוב ומחזק כאחד.

הקפדתי על כך ממש. הייתי מברך בדבקות וחושב על כל מילה שהוצאתי מהפה. מה אגיד לכם, מעין עולם הבא, החיזוק הזה נתן לי דרבון בשאר התחומים. כשאתה מדבר ממש עם מלכו של עולם, אתה שם לב למילים, לכוונות. הקשר שלי איתו התחזק מאוד. גם את ברכת המזון הייתי מברך לאט-לאט, מונה מעות של ממש. שמתי לב כי גם בני הבית מתחילים לברך כמוני, בקול ולאט, טיפין טיפין. זה כבר נהיה עסק משפחתי - כולם נעצרים לפני ברכה, מברכים מילה במילה. לפני ואחרי. אני לא יודע להניח את האצבע בדיוק מתי זה קרה, אך כל בני הבית התחילו לדבר לאט יותר. ברור יותר. פתאום נכנסה לביתנו עדנה של רוגע ושלווה.

כולם התחילו לאמץ את הדיבור האיטי והשלו כל כך...

כאן אגלה סוד נוסף. חלק מההדרכה שקיבלנו היה לספר סיפור לילד ולשחק איתו, כאשר כל הסיפור נעשה בקריאה איטית מהרגיל, אך עדיין בגדר הנורמה. אני, בטבעי - מטיס את המילים שלי. בזמן שאחד אומר משפט אחד, אני כבר גומר שניים. לא האמנתי שאעמוד בכך. הפרופסור ביקש להדגים לנו זאת, ולכן ביקש מאשתי וממני להקריא לו כמה שורות טקסט בקצב שביקש. שלוש פעמים הוא חזר איתי, ועדיין לא הצלחתי להשביע את רצונו. רק בפעם הרביעית, כשכבר יצאת מדעתי. הוא הניח לי.

הבנתי שהמערכה הזו לא תהיה לי קלה. וכאן, עם הברכות, קיבלתי דפוס מסוים שהשפיע עלי לאורך כל היום. התחלתי לדבר ל א ט. ויותר מכך, כל בני הבית התחילו לדבר לאט. הרגשתי ממש את כל מערכות הפה והדיבור שלי מתחברות עד שיוצאת לי המילה. זה לבד היה מפעים.

העניין הוא שהדיבור שלי היה חלק בלתי מבוטל מהבית. כמעט כולם דיברו מהר כמוני... תוסיפו את המגדר הנשי, והא לכם קטסטרופה של ממש.... בתוך כל המבולקה הזו, לעשות קצת סדר ולהכניס מרווחי זמן היה כמעט בלתי אפשרי.

עד הקבלה הזו. הברכה שקיבלתי בעקבות כך הייתה מדהימה. פתאום לשמוע את כל הבנות שלי מדברות במתינות וברוגע. זה היה מדהים. גם רמת העצבים ירדה... מכירים מישהו שמתעצבן לאט? זה נתן עוד השתהות, עוד זמן לשיקול דעת. זה שינה את הבית פלאים.

ובתוך כל זה אני מביט על שמעון, ושם לב שהילד שלי כמעט לא מגמגם! הוא ממשיך ומתקדם, ואני משפשף עיני בתימהון. מתקשה להאמין. הילד שלי חוזר לעצמו. זה היה מרגש ומפעים כאחד. לאחר תקופת ההסתגלות שהפרופסור אמר לנו, הוא יצר איתנו קשר, ובדק מה קורה והיכן הדברים עומדים. ספרתי לו על ההתקדמות. הוא בקש לראות את הילד.

הגענו לקליניקה. הוא בחן את שמעון, שוחח איתו שיחה – ואפס, הילד לא מגמגם! לא יכולתי להתאפק. סיפרתי לפרופסור את כל התהליך האישי שלי, מהקבלה לברך בקול ולאט ועד לתוצאות בשטח. אציין כי מדובר באתיאיסט לכל דבר. מתחילה הוא הצהיר כי הוא ובורא עולם לא מכירים. כעת הרגשתי צורך עצום לספר לו. סיימתי את דברי והפרופסור הביט בי, חצי חיוך על פניו. התכוננתי למשפט הציני שיבוא עכשיו.

ואז הוא סיפר לי סיפור על ילד קטן שגדל בשכונה אמריקאית, חרדית טיפוסית, לפני חמישים שנה. הוא סיפר לי על מלמד קשה וקפדן, ועל ילד שבנסיבות לא פשוטות חי חיים לא קלים, ולא היה לו למי לספר ולשתף בחייו, רק יכל לשרוד. הוא סיפר על ילדות מסועפת ומורכבת, שדרשה מהילד דרישות רוחניות כבדות משקל, ועשתה הכל, כולל הכל, כדי שהוא יעמוד ברף. לימים, כשהתבגר מעט, ראה את הדמות אותה חשב למושלמת רוחנית, הדמות שדרשה ממנו כל כך הרבה, בנוקשות וללא פשרות בכל העניינים הרוחניים - מועדת מול עיניו. הוא ראה אותה אוכלת בלא ברכה, ובלא דרך ארץ. זה היה הסימפטום הראשון. מאז הוא ראה דברים חמורים יותר ויותר, עד שנטש את הדת בבעיטה, לא מאמין בבורא עולם.

כן, הילד הזה היה הוא בעצמו. "עכשיו, כשסיפרת לי את הקבלה שלך, פתאום עלתה לי החוויה ההיא. מבחינתי היא הייתה מעבר להרי האופל, וכעת אתה עוררת לי אותה", ענה לי בהרהור. "אני מצטער", השבתי. "אתה צריך להבין שכעת החזרת אותי חמישים שנה אחורה, אל המקום אותו אני מכחיש. פתאום אתה, בסיפור אחד, ממוסס לי תזה של שנים. נגעת לי בעצב עמוק ורגיש שניסיתי למחוק, אך כנראה הוא חי שם ובועט". שתקתי. "לא יודע באמת איך זה קרה", אמר, חצי לעצמו, חצי אלי. "טוב, הבן שלך מצוין, ובינתיים הכל בסדר", סיכם את הפגישה. הודיתי לו, הנחתי קופסת שוקולד משובחת על השולחן כאות תודה, ויצאתי החוצה עם שמעון. בדרך, כשהיד שלי על ידית הדלת, הוא קרא לי.

הוא נטל פיסה קטנה של שוקולד. "אולי בכל אופן אעשה ברכה", הוא אמר, "בשביל הנוסטלגיה", תירץ. חייכתי. הוא הניח נייר על ראשו ובקש ממני לברך איתו ביחד, כי הוא לא בטוח שהוא זוכר. ברתי יחד איתו, לאט וברור. שה כ ל נהיה בדברו. וחשבתי איך הקדוש ברוך הוא לא מוותר על אף יהודי.

"אז מה אתה אומר, הקדוש ברוך הוא חיכה לי...?", שאל אותי, קורץ בעיניו. "תענה לי אתה", עניתי לו. אני כבר אגיד את האמן...

ומה אתם אומרים....?