כך יהפכו השאיפות שלך לכלי להתמודדות עם שחיקה

אחד הביטויים החמורים לתחושת השחיקה הרגשית, הינו התרוקנות של העצמי ואיבוד החיוניות. אנשים הסובלים משחיקה אינם מצליחים למצוא "חיבור" עם עצמם: הם מאבדים את האמון בכך שהם יכולים להרגיש טוב, מאבדים את היכולת לאהוב את עצמם ולחיות טוב עם עצמם, ובמילים פשוטות: הם מאבדים את הרגשות שלהם!

יש לכך אף גם השלכה רוחנית. הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל ("לקט שיחות מוסר", מאמר "פיתוח כח האהבה") מלמד, שאדם המאבד את היכולת לאהוב את עצמו ולהרגיש את עצמו, מאבד את היכולת לקיים את המצוות, שהן בבחינת חובת הלבבות. ולא זו בלבד, אלא שגם בנוגע למצוות המעשיות, אותו אדם עשוי בהחלט לאבד את החשק שבמצווה, ולהתמקד רק בצדדים הטכניים והמעשיים, מבלי "לב" ונשמה שבמצווה.

לא מדובר על הבדל זוטר, אלא על הבדל משמעותי ביותר! במשנה במסכת אבות (ד', ב') מצינו "שכר מצווה מצווה", ומבאר זאת רבינו עובדיה מברטנורא, כי "שכר מצוה", כלומר: "כל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצווה, נחשב לו למצווה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצווה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה".

השמחה בקיום המצוות הינה מרכיב משמעותי ביותר, לצד עצם קיום המצווה, ואת המרכיב המשמעותי הזה עלול לאבד האדם החי את חייו מתוך תחושת שחיקה, שכן הוא מתנתק מעולם הרגשות שלו, וכל חייו הינם מסכת רציפה של עול ומחוייבויות!

ביטויים נוספים לתחושת שחיקה הם, בין היתר, התרחקות מאנשים אחרים, או התייחסות צינית אל החברה. אדם הסובל משחיקה מתנתק מרגשותיו, ועל כן הוא רואה את עצמו וגם את הסביבה כחפצים, ולא כבני אדם, מה שגורם לו לאבד ענין בסביבה ולהימנע מלגלות ענין באנשים אחרים. כתוצאה מכך, שיחה עם אדם שחוק תהיה משעממת וחסרת עניין, שכן הוא יגיב לכל שאלה בצורה לקונית ויבשה, אם יגיב בכלל.

כמו כן, אדם שחוק יימנע מלהשקיע בתחומים רבים בחייו. האדם מרגיש מוטיבציה ומרץ לפעול ולעשות מכוחה של התקוה והאמונה שהחיים יכולים להיות טובים יותר מכפי שהם כיום. התקווה היא אם ושורש המאמצים שהאדם מוכן להשקיע בתחום בו הוא מאמין, ואילו הייאוש הוא השורש לאדישות ועצלות.

ככל שאדם רואה פחות ופחות תקווה ואור בקצה המנהרה, כך הוא ימצא את עצמו חסר מוטיבציה ומרץ לפעול בהווה, שכן הוא אינו מאמין ביכולתו של ההווה להשפיע על העתיד שלו.

ערכה של התלהבות

עובדה זו, עשויה לבוא לידי ביטוי גם בממד הרוחני: אדם שנמצא במצב של שחיקה לא ישקיע גם ביראת השמים שלו, בלימודיהם של הילדים, בשלום הבית ובעוד תחומים רבים אחרים. אדם שחוק אינו יכול להתלהב משום דבר, ודאי שלא מעבודת ה' שלו. ועבודת ה' בהתלהבות הלא מהווה את אחד היסודות החיוניים ביותר!

אך הוא מזלזל בעבודת השם שלו, בגלל שהוא מודד אותה כמה היא שווה ביחס להתלהבות שהוא היה רוצה שתהיה בה. והיות שאין אותה התלהבות, אז מבחינתו – "משהו לא עובד", משהו לא ראוי.

לפעמים האבחנה יכולה להיות שצריך לעבוד על השחיקה שלו, ולא על עוד תוספת של מעוררי התלהבות בעבודת השם.

במדרש (תנחומא כי תשא, ל"ז) מלמדים חז"ל כי הלוחות הראשונים השתברו משום שהם ניתנו בפומבי, מה שגרם לכך ששלטה בהם עין הרע. לפיכך, ללוחות הראשונים לא היה קיום, בעוד ללוחות השניים, שניתנו בצנעה, מבלי מעמד רב רושם שזכה לפרסום בכל העולם כולו, היה קיום לדורי דורות.

מעתה, מקשה בעל ה"שפת אמת" (כי תשא): אם הפרסום שניתן למתן הלוחות הראשונות היה בעוכריהם, מדוע אכן בחר הקדוש ברוך הוא לתת את הלוחות הללו בפרהסיה? כלום לא היה מוטב לוותר על ממד הפרהסיה, לתת את הלוחות הראשונים בצנעה, ובכך לאפשר להם קיום נצחי?

מבאר ה"שפת אמת", כי אמנם הקדוש ברוך הוא ידע מראש שהלוחות הראשונים יישברו בשל הפרהסיה שליוותה את נתינתם, ובכל זאת, "השתלם" כביכול לתת את הלוחות הללו בפרהסיה במעמד נורא הוד, משום שהמעמד הנורא הזה העניק לעם ישראל את תחושת ההתלהבות הראשונית בקבלת התורה, וההתלהבות הזו – הינה בעלת ערך עד כדי כך, שמשתלם לתת את הלוחות בפרהסיה עם כל הקולות והברקים והעולם כולו שמזדעזע, בשביל ההתלהבות של ההתחלה. זה משתלם למרות המחיר היקר של שבירת הלוחות...

ואמנם, על הפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", מביא רש"י הקדוש את דברי המדרש: "'בראשית ברא' - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שאמרו רז"ל: בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו', ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתו'".

ואילו הרה"ק מלעכוויטש ("תורת אבות" בראשית) היה מוסיף ואומר: "לי יש עוד 'ראשית' שבשבילה נברא העולם. בשביל עבודת ה' בבחינת 'ראשית', כלומר: בשביל עבודת ה' בהתלהבות, בבחינה של 'ראשית', כלומר חידוש והתחלה!" - היה כדאי לברוא את העולם בשביל עבודת השם עם ההרגשה של "ראשית".

ללמדנו, עד כמה חשובה ההתלהבות בעבודת ה', התלהבות שלעולם לא תהיה מנת חלקו של אדם החווה את עבודתו הרוחנית ממקום של שחיקה רגשית.

שאיפות

אחד הכלים בהתמודדות מול שחיקה, הן שאיפות. אלו מהוות מרכיב משמעותי בצמיחתו של האדם. הרמב"ם בהלכות תשובה (ה', ב') מלמד, כי כל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו!

יש המבארים את הדברים כפשוטם, וסוברים כי אמנם במדרגת הנבואה לא קם כמשה, אך מבחינות אחרות – יכול אדם להעפיל למדרגתו של משה רבינו ממש (אמרי דעת ח"ב, וראה עוד יערות דבש ח"א). אחרים סוברים, כי הכוונה הינה לומר שכל אדם יכול להגיע ל"שיא" שלו, ובבחינה זו הרי הוא כמשה רבינו, אשר הגיע ל"שיא" שלו בעבודת השם (הגר"א ווסרמן הי"ד בביאורי אגדות, בסוף ספר קובץ הערות).

"וכל אדם חייב לאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי" (תנא דבי אליהו רבא). הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל כותב בפרשת שלח (דעת תורה) שהכוונה לפחות כמעשי הצדיקים שבדור, לדוגמה, בדורו של הגאון רבי ירוחם חייב היה אדם לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי החפץ חיים", שהרי אם החפץ חיים בדורו הגיע להיות החפץ חיים, אז מעין זה שייך אצל בני אותו הדור.

השאיפות הינן למעשה מערכת של ציפיות, וביסודן, כאמור, הן חיוביות בהחלט. ובכל זאת, חשוב שהאדם ייצר לעצמו מערכת חיים יעילה, טובה וסבלנית, שתעניק לו חוויה של הצלחה גם בדרך אל הפסגה. עליו לחוות לא רק את הדרך אל האושר, אלא גם את האושר שבדרך!