גם "מצב הרוח" הוא באחריותך!

בפשטות, הדבר החשוב ביותר לכל אדם בעולם, הוא מצב הרוח שלו. לאמור, ההרגשה הנפשית האישית המלווה אותו במהלך שעות היום והליל. זו שגורמת לו להחליט אם החיים יפים, ואכן "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ל"ז ע"א), או חלילה "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי" (אבות פ"ד מכ"ב)...

מצב הרוח מושפע בדרך הטבע ממאפיינים אישיים, סביבתיים, רוחניים וגשמיים רבים. ממזג האוויר ועד בריאות הגוף והנפש, מיחס בני המשפחה ועד מבטם הצלול או הצולב של הסובבים.

אולם מסתבר שעדיין, עיקר האחריות על מצב הרוח ורוממותו, מוטלת אך ורק עלינו.

כי הרי לפני הכל, אנו מחליטים למי לאפשר לפגוע לנו בשלוות הנפש, וממילא במצב הרוח. לא דומה אדם שמעניק רשות לכל הסובבים אותו להשתלט על מצב רוחו, לאדם שאינו מעניק זכות זו כי אם למעטים בלבד.

לא זו בלבד, אלא אינו דומה אדם בעל אמונה למי שאיננו כזה. כי  גם כאשר כבר החליט לקבל כל האשמה המוטחת בו, הרי שהמאמין מסתכל על אותו משמיץ ורואה בו סימן משמיים ותו לא, בעוד רעהו חסר האמונה רואה לפניו נחשול המאיים להטביעו.

זה נכון גם למשברי החיים האישיים, כמו מצב בריאותי או כלכלי רעוע, גם שם ניצב המאמין על עומדו ומקיים בעצמו את הפסוק בתהלים (ט"ז, ח') "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", וממילא הוא רואה את כל הסובב אותו על שלל כוחותיו בבחינת "וכלא קמיה כלא חשיבין" (זוה"ק הקדמה י"א ע"ב), דהיינו "שכל הכוחות האחרים נחשבים לפניו כלא כלום" (פירוש הסולם שם).

ואם כן, ככל שיהיה האדם מאמין גדול יותר, כך יהיה "פגיע" קטן יותר... כי האמונה לו תעניק את הוכחות להבין שמה שקורה עכשיו אינו משהו שנקבע כאן בארץ, אלא שורשו בשמים. ומה שנגזר משמים תמיד טוב הוא, כי הרי "אין דבר טמא יורד מן השמים" (סנהדרין נ"ט ע"ב) ואין דבר רע יורד מהשמים.

ומה יהיה על אותם דברים שנראים ממש - אבל ממש - רעים? מה יהיה עם הקשיים שלא נראה שהולכים להיפתר? מה יהיה עם המנהרות שלא נראה אור בקצותיהן?

על כך מגיב המאמין "מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ, כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל, כִּי ה' סוֹמֵךְ יָדוֹ" (תהלים ל"ז, כ"ג-כ"ד). אם ה' יתברך הוא זה שמכוון את צעדי, והוא זה שמוביל אותי אל המקום הנוכחי אליו הגעתי, הרי שהוא גם אחראי לביטחוני לשלומי ולטובתי.

תעודת הביטוח האמיתית היא התעודה השמימית הניתנת על ידי בורא העולם למי שמאמין ודבק בו. "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי, יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי (שם י"ג, ו'). שלושה חלקים עוקבים – ביטחון בה' המוביל לישועה, ומשם לשירה של תודה.

* * *

בפרשתנו הנאווה מגלה ה' יתברך למשה את סודה של "פרה אדומה", אותה פרה שמצד אחד מטהרת את הטמא, ומצד שני מטמאת את הטהור. "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר פרק י"ט, ב').

שלמה המלך מעיד בקהלת (ז', כ"ג) "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". והגמרא מסבירה (יומא י"ד ע"א ונדה ט' ע"א) שכוונתו למצוות פרה אדומה, שלא היתה מובנת לו כמו שהובנה למשה על ידי הקדוש ברוך הוא.

אלא שלמתבונן בפסוקים בהמלכתו של שלמה, הדברים אינם נראים ברורים דיים. "וַיִּתֵּן אֱלֹקִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד, וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם"... (מלכים א' ה', ט'-י"א). ללמדך שחכמת שלמה היתה גדולה מחכמת כל בני הדורות שקדמו לו, כשבכללן משה רבינו עליו השלום. אם כן, היאך יתכן שיהיה טעם כלשהו לפרה אדומה, אשר יוכל משה לקבלו מה' יתברך בהבנה, בעוד שלמה לא יצליח להגיע אליו לבדו מעומק מחשבתו?

מה שיש להאיר בזה הוא שבדרגתו של משה רבנו לא היה צורך בהבנת טעם גשמי או רוחני כלשהו בהסבר התופעה המוזרה של "פרה אדומה". הוא הסתפק בכך שה' יתברך החליט שפרה תטמא את הטהור ועם כל זאת תטהר את הטמא. מבחינת משה, היתה זו הבנה בדרכי ה' יתברך, כי אם כך הוא החליט, ודאי שכך צריך להיות, זוהי האמת וזהו ההיגיון.

שלמה, לעומתו, ניסה להבין את הטעם והצורך בעיני שכלו, ובעיני השכל אין רצון ה' הופך לסיבה.

כך הדבר ברוחניות וכך הוא בגשמיות. אם משהו קרה לך, כנראה שזה רצון ה', ואם כן הרי ברור שהוא לטובתך, ותשתדל מאד שלא "להפריע" בהתנהגותך לאותה הנהגה ניסית המכוונת אליו.