סיון רהב מאיר: לדבר, לא להכות

פעם, ההורים יכלו להוריד פקודות, והדור הצעיר ציית. היום זה מסובך יותר. בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", מופיע עיקרון חינוכי גדול: בעבר, כאשר משה רבנו היה צריך לתת לעם לשתות, הוא קיבל הוראה ברורה: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". אבל בפרשה שלנו, כעבור עשרות שנים, לפני הכניסה לארץ ישראל, ההוראה היא אחרת: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". לא להכות את הסלע – לדבר אליו.
התורה נמשלה למים. פרשנינו מסבירים שיש כאן מסר ברור ביחס לתורה, לחינוך, לכל ערך שרוצים להעביר היום: הדור השתנה. ההורים שלהם, שיצאו ממצרים, היו עבדים. הם היו רגילים לכוח הזרוע. בדורות קודמים אפשר היה לצוות, להגיד "כי ככה אמרתי", וזהו. זה הספיק. אבל אל הדור הצעיר צריך לדבר אחרת. לא בכוח, אלא גם באהבה, בשכנוע ובהסכמה. רגע לפני הכניסה לארץ, יש פה איתות: הפעלת מרות חיצונית זה לא מספיק, צריך גם הבנה והפנמה. לא עם מקל ביד, אלא עם מילים משכנעות ודיבור נעים. בהצלחה.

לא לשבור כלים

כך כותב דמוז גובזה, פעיל חברתי, עולה מאתיופיה, בעקבות מותו של סלמון טקה, המחאה וההפגנות:"אנחנו לא נישבר, אנחנו לא נצא מהכלים. משה רבנו נשלח להוביל את עם ישראל לארץ ישראל. בפרשת השבוע, פרשת חוקת, אלוקים אמר לו לדבר אל הסלע, אבל הפרשנים מסבירים שהוא היכה את הסלע במקום לדבר אליו, ולכן נגזר עליו שלא ייכנס לארץ ישראל. בארץ ישראל לא מרביצים אלא מדברים. רק כך מגיעים לארץ המובטחת. בתוך המשפחה, בין שכנים, בין קבוצות שונות בעם.
הקהילה האתיופית שומרת אלפי שנים על אמונה ותקווה, על עדינות ומורשת. חלמנו ולחמנו ושילמנו מחיר גדול כדי להגיע לכאן. גם אנחנו הלכנו במדבר, בארץ לא זרועה, אל ארץ אבותינו. לא כך חלמנו שזה ייראה. קשיי קליטה, גזענות, דעות קדומות. הייתי מציע לכולנו לקרוא השבוע את פרשת חוקת. החקירה עוד מתנהלת, אבל המסר הוא תמיד אחד: אסור שהיד תהיה קלה על ההדק. הכי קל להפעיל כוח ולא מוח, הכי קל להרביץ במקום לדבר, אבל לא ככה נכנסים לארץ הזו, לא ככה בונים חברה. ואנחנו, גם צעירי העדה, נזכור את המסר הזה. נכעס, אבל לא ניתן לכעס לנצח. לא נשבור את הכלים".

מוח ולב

כמה עצוב לראות אלימות כזו. כמה עצוב לראות אוזלת-יד משטרתית כזו. בפרשת השבוע אנחנו נפרדים משני מנהיגים – אהרון הכהן נפטר, ומשה רבנו מתבשר שלא ייכנס לארץ ישראל. נדמה שהשילוב בין השניים יכול לאותת מהי המנהיגות שכל חברה צריכה: אהרן הוא איש החסד. הוא מתואר כ"אוהב שלום" ואפילו כ"רודף שלום". איזה ביטוי יפה. כמו שיש אדם שרודף כסף או אדם רודף פרסום, אהרון פשוט רודף אקטיבית אחר השלום. לפנים משורת הדין, הוא הולך ומפייס בין החלקים השונים של עם ישראל. כמה חשוב להקשיב למצוקות, לתת מקום לתחושות של אפליה וקיפוח, להעניק לכל אחד תחושה טובה של שייכות.
אבל לצדו של אהרון פועל גם משה רבנו, שמזוהה עם מידת האמת, מידת הדין. תורת-משה בונה מערכת חברתית מסודרת. יש חוקים, וצריך לציית להם. יש חוק וסדר, יש אכיפה ויש ענישה. אי אפשר בשום אופן להכיל אלימות ואנרכיה, אי אפשר לקחת בשבי מיליוני אזרחים תמימים בגלל מחאה אלימה.
יש פרשנים שמסבירים שאהרון הוא הלב, ומשה הוא המוח. כל אחד מאיתנו צריך להפעיל את שתי המידות האלה בחייו הפרטיים. גם החברה הישראלית צריכה את שני המאפיינים האלה – כדי לרפא פצעים ולהתקדם קדימה.

לתקן את העולם

רבע מאה חלפה. בשבת ימלאו 25 שנים לפטירת הרבי מלובביץ'. המשימה שהותיר רלבנטית מתמיד: לגעת בכל נשמה, לתקן את העולם ולהבין שכל אחד ואחת הם שליחים. הנה רק ארבעה ציטוטים מעצימים במיוחד שלו מתוך הספר החדש "מה שלמדתי מהרבי":

• "אלוקים ברא את העולם כך שלכל אדם מראה ייחודי, ולא ייתכן ששני נבראים יהיו זהים לגמרי. הסיבה לכך היא שלכל נברא יש תפקיד אישי, שאינו שייך לנברא אחר, והתפקיד הזה חיוני לצורך הגשמת תכלית הבריאה".
• לאדם חולה כתב פעם: "ישנה סיסמה חסידית ידועה: תחשוב טוב – יהיה טוב. לכאורה צריך לחכות עם השמחה עד שיוטב מצב הבריאות, ואז תוכל לשמוח. אך יש לומר להיפך: נכון להקדים את השמחה, וזה עצמו ימהר את ההטבה בבריאות".
• לאדם שיצא לגמלאות כתב: "פרישה מעבודה יכולה לחול רק על עניינים גשמיים, רק על עסקים ופרנסה, אבל חשוב לדעת שאין לעולם פרישה מהעבודה הרוחנית של האדם. זוהי שליחות חיים, ואפשר רק להגביר אותה כעת עם יציאתך לפנסיה".
• "אברהם אבינו לא התחשב בדעה הפופולארית באותו הזמן, ולא רק שחינך כך את משפחתו אלא פרסם את אמונתו בכל העולם, ובתגובה אומות העולם העריכו אותו. כשאנחנו נדע מי אנחנו ונכבד את עצמנו – נוכל לראות בעינינו כיצד העמים שמסביב מכבדים אותנו".