במחשבה תחילה לפרשת חוקת: הצדיק שהתעלף בגלל כלב

"ילד, אתה בסדר?", שאל איש מבוגר את הילדון שהסתובב ברחוב ההומה אנה ואנה. "הלכת לאיבוד?".

"לא, אני בסדר גמור", השיב הזאטוט בביטחון. "אני רק לא מבין לאיפה הלכו לאיבוד אבא ואמא"...

* * *

מאורע מצער מתרחש בקדש, בעת שמגיעים לשם בני ישראל בשנת הארבעים: מרים הנביאה, אחות אהרן ומשה, מסיימת את תפקידה בעולם הזה ומסתלקת לגנזי מרומים.

צרות, כידוע לכל מי שאוהב פתגמים, באות בצרורות.

מיד לאחר שנפטרה מרים ונקברה, נאמר בפסוק "ולא היה מים לעם לשתות".

תארו לעצמכם את המחזה: עם שלם, מיליוני בני אדם, בקדש המדברית, בלי שום טיפת מים. אף אחד לא הכין לעצמו מימייה. איש לא שמר בקבוק לעת צרה. יש להם באר אלוקית מופלאה שמתגלגלת איתם כסלע גדול, ממנה יוצאים נהרות מים בשפע כה גדול, עד שמי שרצה ללכת לבקר את חברו שהשתייך לשבט אחר, לא טרח ללכת ברגל מרחק כה גדול, הוא התיישב בסירה ושט עם הזרם בגונדולה עד שהגיע לבני השבט שרצה.

פתאום, בלי התראות מוקדמות - אין מים!

לפני שתמשיכו לקרוא את הפסוקים, תחשבו רגע. מה הייתם עושים בסיטואציה כזו?

העם - כך מספרת התורה - נקהל על משה ואהרן: "וירב העָם עִם משה... ולו גווענו בגווע אחינו לפני ה'... ולמה הבאתם... אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו... ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה"...

אם כבר פתחנו בפתגם, אז הנה עוד אחד מהסוג הזה. הם לא מחייבים ואפילו נשמעים נחמד, והם לא צריכים להיות דווקא אמיתיים: "רק צרות", אוהבים מבוגרים לומר לצעירים שאינם רוצים להשקיע ומחכים שדברים טובים יקרו מאליהם, "באות לבד"...

אם הבאר מסתלקת מיד אחרי שמרים נפטרה - אולי יש קשר בין הדברים? הרי לא הגיוני שבאר ניסית שליוותה אותם ארבעים שנה במדבר, מסתלקת ברגע של משבר בפטירתה של מרים ללא הודעה מוקדמת. הצרה הזו לא "באה לבד". למה נקהלו העם על משה ואהרן בהאשמות היסטוריות מלפני ארבעים שנה?!

עיניו של הכלב המורעב ננעצו בו בזעף לשנייה. בין-רגע הצטמצם המרחק ביניהם בפתאומיות בשל זינוק שביצע הכלב. מפיו יצא הבל חם שנראה היטב בקור העז של היער הסמוך למעזריטש, זיק חייתי מטורף ריצד בעיניו והוא נשך נשיכה הגונה את רבי דוד בודניק הי"ד.

רבי דוד - מפארי נובהרדוק, שבהוראת הסבא מנובהרדוק היו משקים אותו לעיתים ביין-שרף כדי להרגיע את סערת גופו בעקבות נפשו הסוערת לאלוקיה - נפל תחתיו מתעלף...

כשהתעורר רבי דוד, מצא עצמו שוכב במיטה ומסביבו חבריו הדואגים לבריאותו. מאן דהוא מצא אותו כך והביא אותו אל הבית הראשון שמצא, שם טיפלו בו. בנובהרדוק, כמו בנובהרדוק, לא עורכים חשבונות של אי נעימות. החברים רצו להבין: "דוד", תהו מולו בחוסר הבנה, "אנו עובדים שנים לשרש את הפחד. אתה אחד המיוחדים שבחבורה, כלב שוטה מגיע ונושך אותך ואתה מתעלף?!".

"אתם ראיתם כלב?!", החזיר רבי דוד בתמיהה, "מוצא פי ה' התלבש בכלב זה והורה לו: 'לך נשוך את דוד בן חיה בודניק'. משראיתי את ההתלהבות העזה והזיק העצום שניבט מעיני החיה - התביישתי נוראות בעבודת ה' שלי, מדוע אינה נעשית באותה התעוררות כמו של הכלב הזה. מרוב בושה - התעלפתי"...

הגאון רבי דוד בודניק הוא ששאל את השאלה שבה פתחנו: מדוע נקהלו העם על משה ואהרן, ולא הבינו שפטירת מרים היא הסיבה להסתלקות הבאר.

תירוצו הוא קצר וחד, ונאים הדברים למי שאמרם, שחי קרבת אלוקים מופלאה: אנשים נוטים לחפש את הסיבה להתרחשויות סביבם אצל הזולת. נעים להם הרבה יותר למצוא אשמים וסיבות. אולם צריך לזכור שיש מי שמסובב הכל ושולח סיבה לכל דבר: הבורא יתברך בעצמו.

הוא, מתכוון דווקא אלינו...

* * *

כשרואים מוצא פי ה' גם בכלב, החיים הרבה יותר נעלים ורוחניים.

קשה לחשוב שאנשים בדרגתנו יוכלו לחיות כך באופן קבוע, אבל גם התבוננות מעטה - בהזדמנויות הבאות שייקלעו לפתחנו בהשגחה פרטית, כמו כל דבר - כוחה לעורר את נפש האדם לעבודת בוראו.

אל תבדוק מה קורה עם אחרים, אל תשאל "איפה הלכו לאיבוד אבא ואמא", כי למצוא - צריך דווקא את עצמך...