הידברות לנוער: בואו נדבר על זה – המחאה האתיופית

שמעתם מחברים על גלגלי אש מתגלגלים? נתקעתם לאחרונה בפקק מעצבן בזמן שאפילו הוויז לא יודע מתי הוא יגמר? כן, לא טעיתם. המחאה האתיופית שהתחילה לפני מספר ימים בעקבות הריגתו של בחור אתיופי מצד שוטר מהדהדת טוב-טוב בכותרות של התקשורת, ואי אפשר להתעלם ממנה, גם לא בחוץ.

אתיופים בחרו למחות אודות הריגת אותו בחור בעקבות מוצאו האתיופי. המחאה באה להפגין את האכזבה הגדולה והיחס המשפיל שנגרם לאנשים ממוצא אתיופי בכל מיני סיטואציות, בעקבות סטריאוטיפיים על המוצא האתיופי.

אנחנו מסתכלים על כל מה שקורה. חלקנו מסכימים, חלקנו חושבים שהיה הד מדי גדול על מה שקורה בעקבות מה שקרה, אבל לא על זה באתי לדבר.

אנחנו מאמינים בה', בוטחים בו שהכול משמיים, אז דבר ראשון, לפני שאנחנו מביעים עמדה על מה שקורה, בואו נתעסק בעיקר ונעזוב את הטפל, מה ה' רוצה להגיד לנו בעקבות המחאה הזאת?

זה לא סוד שאנחנו חיים בחברה שבה מי שלא מתלבש עם המותגים הכי "אין" (in) הוא מקובל פחות, וסביר להניח שהרבה לא ירצו להיות בחברתו. למה? כי הוא לא נחמד? כי הוא פרצוף חמוץ? כי הוא טיפש? לא. כי הוא פשוט לא "אין", אין לך תסרוקת מגניבה, איך לך ג'ינס יקר? אחורה פנה, לא "וולקום טו דה קלאב" (ברוך הבא למועדון) בשבילך!
התקשורת מוצפת בתוכניות שמדברים בהן על מה "אין" ומה "אאוט", ועוד מרשים לעצמם לשפוט את השני בעקבות שהוא "כל כך לא באופנה!". אבל איזה אבסורד! התקשורת וכל מיני אנשי ציבור שדואגים לפרנס, לתקצב, ובעיקר לנפח את בלון האופנה והחיצוניות (וכמובן דואגים להראות טוב באותו זמן) גם מזועזעים מאוד על כל הנ"ל! על היחס המשפיל כלפי אתיופים בגלל גורמים חיצוניים וסטריאוטיפיים. גיוועלד! זועקת התקשורת, מי יצילנו?! וככה נראית מדינת ישראל של 2019 (למניינם). ומי אשם? בואו לא נכנס לזה, סביר להניח שהכתבה לא תגמר, אבל אני חושב שהמסר שהקב"ה מנסה להפנות לכולנו, הוא הכי ברור שיש – חיצונית ואופנה "אאוט", פנימיות "אין"! כל אחד מאיתנו, בתור אדם מאמין, צריך להגיד לעצמו את האמת, הקב"ה אוהב אותנו לא בעקבות העיניים היפות שהוא ברא לנו, אלא בגלל הנשמה שבתוכנו, המעשים הטובים והחסד שאנחנו עושים, ההתגברויות המאתגרות על יצר הרע, עבודת המידות המאומצת, האהבה שבתוכנו. ולא רק הקב"ה, גם חברי האמת והמשפחה אוהבים אותנו בגלל מי שאנחנו בפנימיות שלנו.

מי שמסגל לעצמו את ההרגל להתחבר לאנשים, להעריך אותם, לשפוט אותם, להיות בקרבתם על סמך החזות החיצונית והמעשים החיצוניים, שלא יתפלא שלא באמת אוהבים אותו, לא מעריכים אותו באמת, לא מתחברים אליו, כי לא באמת רואים האמת הפנימית שלו, לא רואים אותו, את מה שבאמת מרכיב אותנו כנשמה בעולם הזה. שפיטה לפי הגוף, הבגדים, צבע עור? רק עוד מסך שמסתיר על האישיות והנשמה שלנו. מי שמתעסק איתם, שידע שזה מתכון לאכזבות גדולות, ובעיקר שלא ידעו מי הוא באמת מאחורי כל התפאורה והתחפושות.

בינינו, מזל גדול יש ל"חנונים" האלה שלא מקובלים בחברה, שאין להם כסף למותגים והם לא ברייטינג העולה של האינסטגרם. לפחות הם לא צריכים להוציא כסף ועמל נפשי בשביל להיות מה שהם לא, הם פשוט מה שהם וזהו.

הארץ בוערת, ולא לחינם. זוהי הזעקה של הפנימיות, שמבקשת שיסירו מעליה את מעטה החיצוניות שמסתיר אותה וגרמת לה להיחלש. זה לא משנה אם אתה אתיופי או אמריקאי לבן. כל אחד צריך לשאול את עצמו עד מתי אנחנו ממשיכים לשים לב יותר לחיצוניות ולא באמת מסתכלים על פנימיות של אדם שעומד מולנו, כי בסופו של דבר, מי שמסתכל על אנשים בחיצוניות – סופו שיסתכלו על החיצוניות שלו, ודווקא עליה.

והראייה? כששמואל חיפש מלך לישראל, והיה צריך לקחת אחד מבניו של ישי, שהיו טובים, חכמים ומוערכים, הסתכל בהם ומצא בכל אחד מהם משהו שחשב שבגללו הוא טוב להיות מלך בישראל, אך הבין שלא מדובר באף אחד מהם. איך יכול להיות? כאלה טובים ומוערכים?! "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". הקב"ה גרם לשמואל להבין שאדם בוחן את החיצוניות, אבל הקב"ה רואה ללבב. בסוף מה מסתבר? שהקב"ה כיוון אותו לאיזה ילד קטן כזה, שיושב בצד ורועה את צאן אביו, ואף אחד אפילו לא מסתכל עליו, ולא רק שלא הסתכלו עליו, אלא דחו אותו לחלוטין - הוא יהיה המלך, ואיזה קטע! זה במקרה דוד! דוד המלך.