הורים במחלקה האונקולוגית, פרק ג’: ברוח סער וסופה קרה

מסערה - לשערות, או לאי שערות. עד כמה ניתן לקחת את מה שנראה גרוע והוא לא באמת עד כדי כך (נו, רק שערות, בכל אופן, היינו חותמים על זה בעיניים עצומות), ולנתב אותו אליך, למסלול שאתה מוביל, ולעשות ממנו משחק, צחוק והלצה.

ככה זה כשהאופציה החלופית גרועה יותר. הרבה יותר.

כידוע, לחולה האונקולוגי אין מערכת חיסון כמו שיש לכל אדם בריא. מערכת החיסון בגוף האדם נועדה ליידע את הגוף וצוות משרתיו על כל חריגה וסטייה של מי ומה מתפקודי הגוף, לזהות חיידקים סוררים ולהשמידם בטרם מימשו את זממם.

אבל החולה האונקולוגי שונה.

לא תמיד הועילה השמירה הקפדנית, ויש דברים שהם מעבר לשליטתנו. היו רגעים שכבר הודיע לנו הצוות הרפואי: "עשינו כל מה שניתן לעשות, אך איננו מצליחים להתגבר", הם הכינו אותנו שנתכונן, אבל התגברנו בעזרת ה"סופר-טנקר" הרוחני שהפעלנו בשעת חירום.

בשל מצבה הרפואי נבצר משבוּש לבקר בגן הילדים ככל ילדות גילה, מחשש שאולי איזו ילדה "סוחבת" משהו, גם אם הוא סטנדרטי. הסטנדרטי בשבילנו הוא קטלני בשביל שבוּש. אפילו נזלת שתקפה חברה יכולה להיות קטלנית, כי הצינון הוא סימן שמשהו קורה בפנים. נכון, גופנו התקין מתגבר עליו בסייעתא דשמיא, אבל גופה של שבוּש אינו יכול להתגבר.

אבל מה, שבוּש תישאר ללא גן?

שבוּש תישאר ללא גננת?

למה מגיע לה להיענש בכפלים?

יהודי יקר ואוהב ששמע על כך, לקח על עצמו את האתגר ואמר לנו: "אם אין לה גן - תהיה לה גננת פרטית", גננת שתהיה לצידה בכל זמן ושעה ביום, בבית או בבית חולים, ותעשה עמה כל מה שתבחר: תשעשע אותה ותלמד אותה מושגים, תיצור אתה יצירות ותאפה עמה עוגות ועוגיות, כדי שהילדה תוכל להלהיב את אמא ואבא ביצירותיה, ככל בנות גילה.

הגננת שנבחרה ליוותה את שבוּש במסירות, ברגישות ובאחריות יוצאת דופן בכל שלבי המסע. באחת הפעמים היא אף נכנסה עמה לביקורת אצל הרופאה. זה היה כל כך טבעי, שגם הרופאים זרמו עם זה.

ייתכן כי מי מכם מרים גבה: למה ההורים אינם יכולים להיות עם ילדתם החולה בביקור אצל הרופאה? למה הגננת?

אבל לשמחתנו, ברוך השם, התברך ביתנו בעוד ילדים חוץ משבוּש, ואַחִיהָ הגדול של שבוּש היה צריך לעבור ניתוח בבית חולים אחר.

כל ילד בן גילו, לו היה עומד בפתחו של חדר הניתוח, דאגה הייתה ממלאת את ליבו: "האם הניתוח כואב?", "האם אצליח להתגבר על הכאב?", "תוך כמה זמן ייגמר הניתוח?".

אבל מה שעניין את אַחִיהָ של שבוּש, לא היה הכאב של הניתוח, ולא משהו שקשור אליו באמת; כל דאגתו הייתה שיזכה לאותה תשומת לב כמו שאחותו מקבלת מבוקר עד ערב. האם גם הוא יקבל ערמות של מיני ממתקים בשלל צבעים, מזוודות של צעצועים ורוחות של בלונים, כמו שאחותו מביאה הביתה בכל פעם שחוזרת היא מבית החולים?

לשם כך יש את אבא ואמא, שהם אבא ואמא של כל הילדים באופן שווה, ללא הבדל גיל ומחלה. גייסנו את עצמנו להיות ולשהות במחיצתו בכל מהלך האשפוז והניתוח, ולפטם אותו בשלל מגוון של כל מה שרק משרה אווירה, כמו אצל אחותו הקטנה.

המאמץ לאחד את שני ההורים למשימה היה מאמץ כביר, אבל אפשרי. הופענו מתחילת הניתוח ועד לסופו, אף על פי שהיו לנו תירוצים לרוב, אבל ידוע ידענו שכל התירוצים שלנו, מוצדקים ככל שיהיו, מועילים הם לעצמנו ולצוות הרפואי, אבל לא מועילים הם לנפש הילד.

לכן היינו שני ההורים בבית החולים, עם אחיה הגדול של שבוּש, כשבבית חולים אחר מאושפזת שבוּש ללא הוריה, ומי שסועדות אותה בנעימות, הן הגננת המיוחדת ועוד מתנדבת לגיבוי יתר.

לשבוּש אין גן, אבל יש לה גננת. שבוּש והגננת פרחו ביחד, אבל בשלב כלשהו שבוּש החליטה שהיא אינה מסתפקת רק בגננת. אחרי הכול, הגננת היא לא כמו עשרים חברות, ושבוּש רוצה גן, עם ילדות וחברות, עם חצר ומתקנים, גן שבו היא תרוץ ותשחק כמו כל הילדות. גם לה מגיע, לא?! אז מה עושים? איך משיגים כזו מטרה מאתגרת?

ברוב מאמץ הצלחנו לגייס את העירייה לפרויקט, ובסייעתא דשמיא מצאו בעירייה גן שניתן להתאים אותו לצרכי הילדה: גן שבו שמונה ילדות ושלוש גננות, ואפשר לדעת בזמן אמת מה מתרחש בו, לשלוט מקרוב על כל ילדה וילדה, ולדעת כבר בבוקר מי נגד מי, אם בכלל.

ומני אז, זה היה "הגן של שבוּש".

בגן החדש קיבלו אותה הגננות בחביבות מיוחדת ובמסירות יוצאת דופן. אבל מתוקף הנסיבות, הביקור בגן היה בערך אחת לחודש. כל יום של היעדרות היה מסיבותיו שלו - פעם שבוּש מאושפזת, פעם ספירות דם נמוכות, פעם חברה מנוזלת בגן, פעם בן דוד של ילדה מהגן קיבל אבעבועות רוח – שזה קטלני ביותר, ופעם ביקורת או טיפול. לכן הגננת הקודמת לא יצאה ל"פנסיה מוקדמת". היא נשארה עם שבוּש והמשיכה ללוותה גם בתוככי הגן עצמו, כפי שנדרש מעת לעת.

אך למרות הממוצע הנמוך של ביקוריה של שבוּש בגן, הוא היה בשבילה עולם ומלואו. היה זה "הגן שלה", והיו אלו "החברות שלה", וזה היה החשוב ביותר...

אבל איך כל זה קשור לשערות?

בטרם נכנסה שבוּש לגן, נערכו פגישות תכופות עם כל צוות הגן ועם הורי הילדות על מנת לשתפם בבעיות העלולות להתפתח, ולמנוע אותן מראש. באחת הפגישות עם הצוות הפדגוגי של הגן, הייתה דילמה גדולה מאוד: מה תהיה תגובת הילדות למחזה הבלתי שגרתי של ילדה ללא קוקו (במילים עדינות)? איך צוות הגן אמור לתת מענה לתגובת הילדות ולטראומה שהן עלולות לקבל ולסחוב עמהן?

אבל איני יכול שלא להיזכר במליצה הידועה על "מבחן רמה" שנערך בבית ספר לילדים, ובו בדקו את רמת השכלתם. במבחן ניצב התלמיד למול אמבטיה מלאה מים, וסמוך לאמבטיה היו כוס ודלי, והוא נשאל על ידי הבוחן: "אם אתה נמצא בסיטואציה כזו, איך אתה מרוקן את האמבטיה?".

כל הילדים שנבחנו ענו: "מה השאלה בכלל, בוודאי שמרוקנים את האמבטיה בדלי ולא בכוס, מה ההיגיון לטרוח טרחה מרובה בכוס, כשאפשר לרוקן את האמבטיה בדלי?".

אבל כולם נכשלו במבחן, למעט ילד אחד שענה: "אם אני רוצה לרוקן את האמבטיה בקלות, אני פשוט מוציא את השסתום, והאמבטיה מתרוקנת מאליה. לא דלי ולא כוס".

יכול צוות שלם של מומחים לשבת יום וליל, לטכס עצה ותבונה, לחשוב מחשבות, להעלות חששות, ולתכנן תכוניות, ולבסוף יבוא הילד הקטן וה"טיפש", וברוב תמימותו הטהורה יפתור את הבעיה במחי יד, לתדהמת כולם.

וכל זאת למה?

כי הקרחת בעינינו היא בעיה גדולת ממדים. אך אם נתבונן קמעה לתוככי נפשנו, הבעיה אינה חוסר השערות, אלא מה שהקרחת מסמלת. מכורח ידיעותינו אנו מבינים את הרקע שהביא לכך, הולכים עם דמיוננו רחוק, אל מחוזות חשוכים ואפלים, חוששים וחרדים מהבלתי נודע.

אבל הילד הקטן אינו נמצא שם. הילדות הקטנות של הגן לא מכירות את זה, ומבחינתן יש כאן תקלה זמנית שניתן לחיות אתה.

ולמה אני חושב כך? הסכיתו...

באחת הפעמים שבהם שבוּש הייתה סוף סוף בגן, אני הנהג (אבא הסעות בע"מ) נכנסתי לגן לקראת סוף היום, על מנת להחזיר את שבוּש הביתה. למול המחזה שנגלה לעיני, לא ידעתי את נפשי, צחוק או בכי, עיני נטפו מור...

אני רואה כי במרכז הגן יושבת שבוּש על כיסא, וסביבה עומדות כל ילדות הגן. הכובע הקבוע שלה, הכובע ההוא עם שלוש הפינות, עומד בפינה, מְבֻיָּש מכך שכבר לא צריכים אותו ומסתדרים בלעדיו. כל ילדות הגן, כל אחת בתורה, מלטפת לשבוּש את הקרחת החלקה והנעימה שלה. כולן מרוצות, מאושרות ומחויכות, ומי שהתנהגה יפה במיוחד באותו היום זכתה אף לשתי לטיפות על הקרחת של שבוּש. אטרקציה במיטבה. לא דלי ולא כוס, רק להוציא את השסתום.

הגננת המסורה ישבה בדממה בצד. נראה היה עליה שהיא חווה ברגעים אלה חוויה קשה. הבנתי את הרגשתה, אבל הבנתי גם שכל זה הוא רק משום שאנו הלכנו רחוק עם הדמיון שלנו, וחצינו נדוד למחוזות האבודים...

זאת הייתה האווירה אצלנו בכל החזיתות, בכל מהלך הלחימה וההישרדות העיקשת, ובהובלתה של בת הצחוק שקיבלנו משבוּש.

לתגובות: shalom8410966@gmail.com