"איך לא ידעתי", פרק י’ - התחנה טרבלינקה

אחרי היום המרגש, מגיע הלילה. החושך רק מעמיק את הקור ועוטף אותנו כמו שמיכה שלא מצליחה לחמם. כולנו יורדות מן האוטובוסים, מרעידות עד העצם. ולמרות אלף השכבות, אנחנו נוקשות מקור בכל השיניים והמפרקים שיש לנו בגוף. המדריכה מדליקה לפידי אש אדומים ומחלקת לכל בת לפיד דולק ומעשן.

טרבלינקה חשוכה בשעת לילה כזאת, ואנחנו צועדות לאור הלפידים המהבהבים שממלאים את האדמה שתחתינו בצללים מוזרים. האש מעוררת בנו קסם, כמו שהיא מעוררת בנו בְּעָתָה, ויש יותר בְּעָתָה מקסם, אבל מי אמר שטרבלינקה זה מקום נעים כל כך?

הנה היא, התחנה טרבלינקה, עם שעון רכבת המשטה באנשים כאילו שבאו באמת לאיזו תחנה ששם רק מחליפים רכבת להמשך המסע. אבל אף אחד לא החליף שום רכבת ולא הייתה שם שום תחנה מלבד התחנה הסופית של החיים. בטרבלינקה באו רק כדי למות ואחריה היה השער לשמים.

הדרך לטרבלינקה עוברת מאחורי שלהבות האש המהבהבות לסירוגין וצובעות את כל הפרצופים בגוונים של כתום צהבהב.

אנחנו מתהלכות בזהירות בתוך שדה האבנים המשוננות שהזוועה של טרבלינקה הצמיחה. שאין בו אלא אבנים ובהם שמות העיירות, הערים והמדינות מהם הובאו קרבנות האדם. "זה לא מסוכן?" שואלת אותי מישהי מימיני, אני חושבת שזו מעיין, אבל אש הלפיד מקשה עלי לזהות היטב מבעד לכובע ולצעיף העוטפים אותה היטב.

"זה לא מסוכן, כל העניין הזה בחושך, עם האש, הבגדים והלילה?"

"מישהו עלול ליפול כאן באיזה בור, יחד עם לפיד האש הבוער שלו. את בטוחה שזה אחראי?"

"אני לא יודעת. יקירתי".

אני משתדלת לפסוע לצידה ולהרגיע מעט את הילדה הקטנה שבתוך הבחורה הגדולה שכבר בטח בת עשרים ומשהו. אני מקווה שהמארגנים חשבו על זה.

היום זה לא מסוכן באמת. אני רוצה להוסיף. לא מזמן היה מסוכן מאוד להיות כאן. ולא היה אף אחד שירגיע.

בסוף משתרר לו השקט הזה, שממתין רק לי, אני נכנסת אליו כאילו היה דלת פתוחה שצריך רק מעט לדחוף אותה. גיצים מתפזרים מן הלפידים, זוהרים כמו כוכבים זעירים בתוך שמי הלילה, אבל אחר כך הם נמוגים באפלה, ורוח עגמומית לוקחת אותם ולא משיבה.

"דוד שלי היה כאן ממש", אני אומרת לבסוף, "עם אשתו ועם שלושת הילדים שלו. דוד שלי, אחיו הגדול של אבא שלי. אני לא מכירה את הדוד שלי, כי הוא לא חזר מטרבלינקה אף פעם. דוד שלי עלה מכאן ישר השמימה, וקראו לו חיים אליעזר הורוביץ".

אני עוצמת את עיני ומנסה לדמיין אותו. גבוה, צעיר, מלא הדר, מחזיק על זרועותיו ילד קטן ועוד אחד שנותן לו יד. הילדה, יוכבד, נמצאת עם אשתו, שלושה ילדים קטנים היו לו והוא צעד איתם כאן בינות להמון אדם על האדמה הזאת.

דוד שלי, המוכשר, המוצלח והחריף, היה כמה שנים קודם, נער צעיר בן שש עשרה שמסתופף מתחת לשולחנו של האדמו"ר מגור, כדי ללקט משם עוד קצת קדושה ותורה. פתאום נשאלה שאלה חזקה והאולם הדחוס השתתק פתאום, איש לא ידע להשיב. לנער הצעיר והמבריק שמתחת לשולחן הייתה תשובה והחברים הרגישו בכך. הם דחפו אותו מול הרבי ולא הייתה לו שום ברירה אלא לענות את התשובה בשפתיים רועדות מאוד. הרבי נתן בו את מבטו הנוקב ופנה לאחיו שישב לצידו. "הנה", הוא אמר לאחיו, "הנה, למה שהוא לא יהיה החתן שלך?"

והוא אכן היה לחתנו של אחיו של הרבי, רבי מנדל מפביאניץ. בחור עילוי שמהר מאוד מוכתר לרבה של בלחטוב, ולמרות גילו הצעיר הוא נושא ברבנות בהצלחה רבה, שלושה ילדים קטנים נולדים לו והבית מלא אושר, עד שנלקח לטרבלינקה בשנת 1942.

אף אחד לא אמר לו שלום טרם הלך. אף אחד.

אבל אחרי שהלך קיבל ממנו אבא שלי, דרישת שלום.

יום אחד התקשר אליו ידיד מאנטוורפן, ששהה, תוך הסתכנות עצמית, בפולין הקומוניסטית:

"יש לי כאן כתבים אותנטיים על שם הורוביץ. האם אתה מעוניין בהם?"

"כתבים אותנטיים?"

"תראה", הוא הסביר, "מצאתי את עצמי בעיירה רוגצ'וב, ואיזו קשישה פולנית חסרת שיניים קשקשה משהו על ארגז כתבים של רבינר מלפני המלחמה. החמדנית הזקנה הייתה מוכנה לשחרר את האוצר רק תמורת חמש מאות דולר".

חמש מאות דולר היו כמעט זהב. אבל החבר שילם אותם, טיפס אל הגג, השתעל את כל האבק שהיה שם, חיטט קצת בארגז המדובר ומצא שם צרור התכתבויות על שם הורוביץ. אבא ידע שהורוביץ בפולין היה נפוץ כמעט כמו עצים בתוך חורשה. ובכל זאת, השם שהיה על המכתבים היה השם המלא של אחיו. חיים אליעזר הורוביץ. אבא היה המום.

אבא שלי קיבל את הכתבים. בידיים רועדות ממש הוא פתח אותם. עמודים צפופים בכתב ידו שבהם חידושי תורה, הכתבים היו ברורים והכתב היה קריא מאוד, שאלות גאוניות ממש שכתב נער בן שבע עשרה, שאלות שהוא שלח לרבי יוסף רוז'ין המכונה 'הרוגצ'ובר'. הכתובת מאחור הייתה של הבית שלהם בקרקוב, והיד שרצה על פני השורות הייתה של אחיו הגדול.

זו הייתה דרישת שלום קטנה ומנחמת, זכרון מפעים מן המשפחה שהייתה ואיננה.

בפעם השנייה, היה דווקא נפתלי לביא ז"ל (אחיו הגדול של הרב ישראל מאיר לאו, ייבדל לחיים ארוכים, רבה של תל-אביב) זה ששלח את דרישת השלום.

במסגרת חיפושי אחר קבר משפחתי בפיוטרקוב, הפנו אותי אל נפתלי לביא. "הוא פשוט דוקטור בעניין", אמרו לי. פניתי אליו, סיפרתי לו מעט על המשפחה וכשהזכרתי את שם המשפחה, הוא שאל בסתמיות: "היה לכם קשר לרב חיים אליעזר הורוביץ מבלחטוב?"

"כן!" אמרתי נפעמת, "הוא היה דוד שלי".

"דוד שלך?!" הוא היה המום עד שהשתתק לרגע. "ובכן, אני הייתי בטקס ההכתרה שלו, בבית הכנסת בבלחטוב, ואני זוכר את הדרשה שלו מילה במילה".

קבענו פגישה מיד ואבא שאל אותו את כל השאלות, על הפרטים ועל פרטי הפרטים. הראינו לו את התמונה שנלקחה בשבת בצאתו מבית הכנסת לאחר ההכתרה (צלם גוי הנציח אותה). שעה ארוכה הם שוחחו על העבר שהיה ואיננו, עד שגילו שאבא ונפתלי למדו באותו ה'תלמוד תורה' ובילו יחד באותו מחנה נופש על ההרים.

הנה הוא מצא עוד זיכרון מאחיו ומצא גם חבר. אבל לעולם הוא ימשיך לחפש אותו. את האח הגדול והנערץ. ורק בגן עדן[1] הוא יפגוש בו שוב.

שקט משתרר והלפידים קטנים פתאום עד מאוד. לכולן עכשיו יש מישהו שאבד להם ושוב אין טרבלינקה, רק שדה של אבנים...

למרגלות האוטובוס אנחנו מכבות בנשיפה את שרידי הלפידים. מקבלות בברכה מופתעת מרק חם ומהביל שאנשי הצוות המדהימים של המסע דאגו להביא בדיוק לכאן.

ואני רק חושבת לי בשקט, על מרקים חמים שנשלחים באהבה בשיא הקור והחושך, ועל מישהו שאוהב אותך אפילו בטרבלינקה.