איה קרמרמן מבדילה בין ג'אנק פוד לבין תזונה של ממש

"שלום, איה? זו רותם מתוכנית הצרכנות בערוץ 2". כמה אני אוהבת שתחקירניות מתקשרות אלי. אוטומטית יש לי טור.

"כן, רותם".

"חברת מזון מסוימת הוציאה ליין של מוצרים קפואים. פשוט אופים אותם בתנור ומגישים. הרעיון הוא שתוך רגע יש ריח ואוכל של בית. אנחנו רוצים שתבואי לאולפן על תקן היועצת והטועמת".

"לא, תודה".

"מה?".

"אני לא מעוניינת".

"אבל למה? את מבינה שזו תוכנית בערוץ 2?". איך אני אוהבת שתחקירניות בטוחות שזו פסגת שאיפותיו של אדם לשבת ולקשקש באולפן.

"האמונה שלי לא מאפשרת לי".

"מה זאת אומרת אמונה? דתית?".

"לא. האמונה שאנשים לא צריכים להכניס לגוף שלהם זבל מחופש לאוכל".

"אההה. ולמה זה מונע ממך לטעום את זה?".

"זה מונע ממני להביע דעה אובייקטיבית על הטעם, כי הוא לא רלוונטי. ברור שזה יהיה טעים, מכניסים מספיק רעל בשביל שזה יהיה טעים. זה לא הופך את זה לראוי לאכילה. זה הכי גרוע. זה פאסט פוד במסווה של סלואו פוד".

"אבל... אבל זה ערוץ 2. את לא רוצה לבוא? רק לטעום. זה בסדר להגיד שזה לא טעים".

הסברתי לה מה שאני מסבירה בטור הזה שנים. לשיטתי, אוכל שיושב חודשים רבים בפריזר של הסופר לא ראוי למאכל, מהסיבה הכי פשוטה: כי הוא לא מזון, מהמילה תזונה. הוא 100 אחוז סגירת פינה וסתימת עורקים. אין לי מה להתפלסף על טעם של רעל. כשאנחנו רעבים, הגוף מאותת לנו שהוא זקוק לחומרי מזון בונים, לוויטמינים ולמינרלים. הוא לא צריך קלוריות ריקות ושומנים. חברות המזון לא פראייריות. הן הבינו שנפל לכולנו האסימון שאוכל מהיר זה מוקצה. לכן הן מוציאות ליין של זבל קפוא שקורא לעצמו אוכל ביתי. זה הכי גרוע, כי מישהו עלול לטעות ולהאמין שהוא מיטיב עם ילדיו. בכל זאת, על האריזה כתוב "בדיוק כמו בבית", "טעם של בית" או כל סלוגן מהוקצע ממוחו של הקופירייטר התורן.

מגבון ועוד מגבון

דמיינו לרגע, מה יקרה אם תשפכו סיר שמן לשירותים? השירותים ייסתמו. כך גם הגוף שלנו. נו, אני מחכה שתגידו "אל תגזימי, אנחנו לא מאכילים את הילדים בסיר שמן". אז בואו ניקח דוגמה מתונה יותר. מה יקרה אם נוריד באסלה מגבון אחד? כלום. אבל מגבון ועוד מגבון, בשקט ומתחת לרדאר, יגרמו לסתימה. כך זה בתזונה. אנחנו מועדים. בקטנה. מכירים את "פעם ב..."? פעם ב... גלידה, משולש פיצה, מלאווח, לחמנייה טרייה מקמח לבן שיצאה הרגע מהתנור. מגבון ועוד מגבון. עד שנוצרת סתימה. העניין בגוף הוא שהמים לא עולים ברגע ומציפים את הרצפה. קל להזמין שרברב שיפתור את הבעיה ויפתח את הסתימה. אבל הגוף סופג בשקט רועם. אין שרברב לגוף. רק אנחנו נציל את המצב.

אנחנו עומדים לפני תקופת הקיץ המאתגרת על שלל גלידותיה, חטיפיה ונדנוד ילדינו. כדאי לקבוע מראש קווי גזרה ברורים. בואו לא נהיה קיצוניים, אבל נשנה גישה תזונתית לחיים. בגדול, בשביל לסבר לילדים את האוזן, העולם נחלק לשני סוגי מזון: הבונה וההורס. הנותן והלוקח. בעלי הערכים התזונתיים המועילים לעומת קלוריות ריקות ושומנים. אנחנו חייבים לעשות הפרדה מוחלטת בין השניים. רק כשנבדיל, נדע כמה אנחנו צורכים מכל חלק.

לפעמים קל להבחין, לרוב די קשה. למשל, ברור לכולנו שגלידה זה רע וירקות זה טוב. אבל מה קורה למשל עם יוגורט תות? לאיזו משבצת אנחנו משייכים אותו? יש הרבה מזונות שנראים לנו בריאים, אבל כשנסתכל ברשימת הרכיבים נבין שמישהו עושה עלינו קמפיין מוצלח. מאכלי ה"חצי חצי", אלו שהם לא ג'אנק מוחלט אבל מאידך גם לא נראים כאסון תזונתי, הם המסוכנים ביותר. אף ילד לא חושב שמעדן חלב זה שיא הצ'ופר, ועדיין מה שנכנס לגוף הוא ממתק מחופש. בזבוז. כשאנחנו מכניסים קלוריות ריקות, לפחות שנרגיש הכי מצ'ופרים בעולם.

ולכן, כשאנחנו אוכלים ג'אנק פוד, אנחנו חייבים לדעת שאנחנו אוכלים ג'אנק פוד. נכריז: היום אוכלים פיצה/טוסט/גלידה. לא ניפול למקום שקורא לזה מזון. לא נאכל מעדן שוקולד, פיתה לבנה עם גבינה צהובה מותכת וקטשופ ונאמר שיש בקטשופ ויטמינים ובגבינה יש חלבון. נקרא לזה בשם האמיתי: נפילה=פינוק=ג'אנק. וזה מעולה, במינון שבו הגיוני להתפנק על ג'אנק, בשאר הזמן אוכלים בריא. מזינים את הגוף. מחפשים את המזון הטרי, הבריא, מלא הוויטמינים. זה שבונה אותנו במקום להחריב. כשאנחנו אוכלים בריא, אנחנו מתפנקים על הבריאות שלו. לא נהיה פתאום סגפני הדור ונספור כמה סוכר יש בפרי עסיסי. אנחנו לא סופרים עלי חסה ומתקמצנים על השומן הבריא בחתיכת אבוקדו נוספת.

מסילת ישרים של תזונה

הנה כמה נקודות להתחלה: מה נחפש כשאנחנו רוצים לאכול בריא? טריות, כמות נמוכה של סוכר ומלח, דגנים מלאים, גיוון צבעי הירקות והפירות, היעדר שומן טראנס או שומן מוקשה. מונוסודיום גלוטמט, צבעי מאכל, חומרים משמרים או סוכרזית על שמותיה השונים הם נורה אדומה פלוס צופר אזעקה. אם אנחנו לא מסוגלים לסור מרע, נמתן אותו, נקרא לו בשמו, נדע שאנחנו ברע. נתענג לרגע כדי שיהיה לנו כוח לעשות טוב בטווח הארוך.

בהקדמה של מסילת ישרים מוסבר שעל האדם מופעלים שני כוחות. אחד שמושך אותו למעלה, והשני שמושך אותו כלפי מטה. אם הוא יעזוב את הכוח המושך מעלה, הוא לא ייפול מעט. הוא יתרסק לתחתית. לא כי הוא חפץ בכך. הוא יתרסק כי הכוח המושך מטה עושה את עבודתו נאמנה. כמה גאוני לחשוב כך על תזונה. אף אחד מאיתנו לא מועד כי נפשו חשקה בעוד כוס קינואה. לא, אנחנו צוללים היישר לידיו של מאפה חם, פריך ושמנוני. אז בואו לא נשקר ונאמר שהזנו את עצמנו. בואו נקרא לנפילה בשמה האמיתי: בורקס.

שניצל בתנור

יש אופציה שלישית: כשאנחנו אוכלים ג׳אנק פוד, אפשר למזער נזקים על ידי הכנת הג׳אנק בבית. אף פעם לא נתתי את המתכון הזה, כי הוא כל כך פשוט, על גבול הפדיחה. אבל כשפרסמתי תמונה באינסטגרם, נשים רבות ביקשו הוראות מדויקות.

במקום הטיגון העמוק, נטגן את השניצל בתנור. זה עדיין טיגון, לא להתבלבל. אבל זו שיטה יותר בריאה ויותר קלה להכין שניצל. במקום לעמוד ולטגן, הכול נכנס יחד לתנור. בין זה ובין השניצלים הקפואים, זה עדיף בהרבה.

המצרכים הדרושים:

1 ק"ג חזה עוף פרוס דק / 2 ביצים / 1 כפית שטוחה מלח / פירורי לחם לפי הצורך / שמן / נייר אפייה

אופן ההכנה:

מערבבים את הביצים עם המלח בקערה גדולה, זורקים פנימה את חזה העוף ומערבבים כך שיהיה עטוף כולו בביצים / בקערה שנייה מפזרים פירורי לחם וטובלים כל חתיכת עוף בפירורי הלחם עד שהוא מצופה היטב / מניחים נייר אפייה בתבנית של התנור, מזלפים עליו 3-2 כפות שמן ומורחים את השמן היטב כך שכל הנייר יהיה משומן. מניחים את השניצלים בשכבה אחת ומזלפים בעדינות מעט שמן על כל חתיכה (ייתכן שתצטרכו שתי תבניות) / מכניסים לתנור מחומם היטב, בחום של 250-230 מעלות בתוכנית טורבו / מטגנים או אופים את השניצלים 6 דקות, הופכים ומטגנים עוד כ-4-3 דקות. איך בודקים שהוא מוכן? נועצים בו מזלג. אם השניצל נופל מהמזלג, הוא מוכן. נתקע? תנו עוד שתי דקות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".