איפה את מרגישה הכי בבית?

מקווה שבבית את מרגישה בבית.

מה זה אומר בשבילך, "להרגיש בבית"? אולי להרגיש בבית בשבילך, זה ללכת עם נעלי בית, לשבת על הספה ככה חצי בישיבה חצי בשכיבה. "להרגיש בבית" יכולה להיות האפשרות לפתוח את המקרר פעם אחר פעם בתקווה למצוא משהו טעים, ובמידה וזה מאכזב, לפתוח  גם את המקפיא, ואם לא ימצא האוצר - אז גם  את הארון, ולהוציא משם איזה נשנוש, ולהרגיש עם זה נעים.

בבית את בעצם יכולה להיות משוחררת, חופשיה.

בחוץ - אם זה ברחוב, בצרכנייה, בעבודה, בגינה או במרפאה, בטיסה, בחתונה, בדואר או בבית המרקחת - את צריכה להתנהג כמקובל, בנימוס, בדרך ארץ ובכובד ראש.

כשאני בבית, אני לא בהצגה.

כשאני בבית אני מרשה לעצמי להגיד מה שאני רוצה בלי לחשוב "מה יגידו". כשאני בבית אני ספונטנית יותר ומתביישת פחות. בבית אני לא מסתירה כשאני כועסת, ולא מסתירה כשאני מתעצבנת.

בחוץ אני מאופקת.

בחוץ אני מחייכת גם כשמישהו מעצבן אותי מאוד, בחוץ אני סבלנית גם כשמשהו לא הלך כמו שרציתי.

מה שמעניין הוא שדווקא בבית אני בסביבת אילו שהכי קרובים אלי, אלה שהכי חשובים לי, הכי יקרים לי והכי אהובים לי. בבית אני מסתובבת בין אלה שאני יקרה להם ואכפת להם ממני, והקשר שלי איתם הוא תמידי ונצחי.

בחוץ, לעומת זאת, אני מסתובבת בין אנשים שאני לא תמיד מכירה, וגם אם כן מכירה - לא קרובים אלי ולא הכי אכפת להם ממני. אני יכולה להיפגש בחוץ עם כאלה שיתכן שהמפגש איתם הוא חד פעמי, ויש גם כאלה שאני כן פוגשת ביומיום (בעבודה למשל), אבל ברגע שיגמר הצורך הזמני במפגש, יגמר ויחתם גם הקשר ביננו.

 ואף על פי כן, אני צריכה (?) ורוצה (?) לעשות "רושם" בחוץ, ויש לי כוחות הנפש לזה. אני מצליחה לעבוד על המידות גם במקומות שבטבעי הייתי מתפרצת. אני שותקת בדרך כלל במקומות ציבוריים, גם במקרים שיש לי הערות על קצה הלשון, כדי למנוע פגיעה במישהו, חלילה, או כי פשוט "לא נעים לי".

גם בבית, כשיש אורחים, אני מסוגלת להתגבר על אמירה, להתאפק מלגעור, להתאזר בעוד סבלנות, לעומת פעמים אחרות, זהות בדיוק במצב הרוח והלחץ הנפשי.

אז מה, החיים הם הצגה? לפחות בבית ארגיש בבית...

הרעיון הוא להשתמש פה בתכסיס.

 אנחנו יכולות לשחק עם עצמנו "אילו ואז", ולחשוב: "איך הייתי נוהגת אילו חמותי הייתה פה עכשיו?".

"איך הייתי מתייחסת לילדים אילו סבתא שלי הייתה צופה בי ברגעים אלה?".

"איך הייתי מגיבה אילו היו מסריטים אותי עכשיו?".

זה לא סוד, כשאנחנו מודעות לזה שמישהו מהצד צופה עלינו, אנחנו נוהגות איך שאנחנו חושבות שנכון לנהוג...

אז ניקח את זה לטובתנו ולטובת הקרובים לנו באמת, ואז גם בבית יהיה לנו נעים.

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com