בטח בה’, פרק ד’: ביטחון – כלי חיוני לעבודת השם

רגילים אנו להשתמש במידת הביטחון ככלי להרגעת הנפש בעת מצוקה. בכל עת שהדאגות מתעוררות ומאיימות להשבית את שלוות הנפש, אנו מחפשים עוגן הצלה, ומוצאים אותו בדמות מידת הביטחון.

ביטחון ככלי לעבודת השם

מידת הביטחון הינה עבודת ה' לכל דבר וענין, וכמו שאמר המגיד ממעזריטש כי "ביטחון – מלשון התחברות", אך מעלה יתירה ישנה למעלת הביטחון, כאשר כל כולה משמשת לעבודת ה'.

והיינו כאשר האדם בא לידי ההכרה כי אחד החלקים החיוניים בעבודת השם, הוא עבודה נפשית על רוגע נפשי מוחלט. כאשר אדם בא להכרה זו, שהינה הכרה אמיתית ונכונה, הוא משתמש בביטחון לא רק ככלי לריפוי הנפש והכשרתה לקבל את אור השם בתורה ומצוותיה, אלא גם כחלק מעבודת השם.

צדיקי הדורות הורו, כי אף על פי שבכל עת שאדם בוטח בה' אלוקיו מובטח הוא כי לא יבוש, על אחת כמה וכמה אמורים הדברים כאשר אדם בוטח בה' שיסייע לו לעבודת ה' מתוך ישוב הדעת, כלומר כאשר אדם מקבל עליו עול מלכות שמים, וחפץ לשוב בתשובה, והוא חש ומרגיש כי העול הנפשי - עול הפרנסה מונע ממנו את ישוב הדעת הנדרש כדי לשוב בתשובה, שכן מחשבתו של אדם אינה יכולה לנוע בעת ובעונה אחת בין שני עולמות שונים בתכלית – עולם האמת – הדאגה לעתיד הנשמה, ועולם השקר – הדאגה לעתיד הגוף.

כך גם כותב הצדיק הקדוש רבי חייקא מאמדור בספר הקדוש "חיים וחסד" (שבו כתב את תורות רבו המגיד ממעזריטש): "כשאדם רוצה לעשות תשובה [צריך] לפנות לבו, לזה לא ידאג כלל בשביל שיבוטל ממלאכה, מחמת זה כי בוודאי יזמין לו השם יתברך הצטרכותו, וגם השכל מחייב זה, שאם לא כן איך צווה הבורא ית' "שובו אלי", הלא יכול להיות שימות ברעב בלא תשובה"?

רבי חייקא מאמדור מסביר, כי מעצם הציווי המוטל על האדם - חובת התשובה, למדים אנו כי הבורא גם יסייע לו שתהיה לו אפשרות מעשית לשוב בתשובה.

תפילתו של מי מתקבלת?

אף הצדיק הקדוש, רבי אלימלך מליז'ענסק כותב כי על האדם לבטוח בה' כאשר הוא רוצה להתבודד וליחד את זמנו כדי להתבונן בגדולת ה' ובעבודת קונו, ולא לדאוג שמא תחסר פרנסתו ממנו, והוא אף מוסיף ומחזק את היהודי לסמוך על תפילתו.

כאן עוקר בעל הנועם אלימלך את ההנחה הרווחת בימינו, כי רק תפילתם של צדיקי הדור מתקבלת, הנחה פסולה הגורמת כי כאשר אדם זקוק לישועה כל שהיא, מתנחלת בלבו ההנחה המופרכת, כי תפילתו אינה שווה את המאמץ שהוא מקדיש לה, כיוון שהוא אינו ראוי לכך שתפילתו תתקבל.

הנחה זו השתרשה אף מעט בימינו, דווקא עם פרסום גודל כוחם של תפילת הצדיקים ותלמידי החכמים, כוח שאף מוזכר בדברי חז"ל, אך גרם במקצת לחולשה בידיעת כוח התפילה – של כל אחד ואחד לפני מלך שומע תפילת כל פה.

קודש הקדשים הצדיק מליז'ענסק קובע כי תפילתו של כל אחד מתקבלת אם מתפלל הוא אכן לה' באמת ומקירות לבו, ואף יותר מאשר תפילתם של צדיקי הדור כאשר הם מתפללים עליו, כיוון שמהותה של התפילה היא התחברות לה', וכאשר האדם מתפלל על צרכיו - הוא מתפלל בכל לבו, גם אם לא תמיד הוא מסוגל לעשות כך, ולכן כאשר הוא מתפלל שתהיה לו פרנסה ברווח למטרה האמורה, ודאי יזכה לישוב הדעת ומנוחת הנפש לעבודת ה'.

גזירת בזיעת אפך

כדי להבין את סדר הדברים האמורים, וכיצד הדברים אינם נוגדים את ההנחה הרווחת כי הפרנסה תלויה בהשתדלות מעשית, עלינו לשוב אחורה ולהתבונן בתולדות האנושות, ואז נבין יותר טוב את סדר הדברים.

כאשר הבורא ברא את העולם למטרה אחת וידועה – לגלות את מלכותו בעולם ולהשפיע את טובו לבריותיו, הוא קבע בסדר הבריאה כי כל צרכיו של האדם יהיו מוכנים לו מיד כשיצטרכם ללא כל עמל. האדמה תצמיח פירותיה, עץ השדה יתן פריו, ללא כל השתדלות.

תהליך זה נמשך עד שהאדם ואשתו שמעו לקולו של הנחש ואכלו מעץ הדעת, ואז נתקללו בקללת העמל (בראשית ג', י"ט) "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". וכך אכן כותב האור החיים, שהסיבה לכך שהאדם נתקלל בגזירת "בזיעת אפך", הוא כיוון שהאדם עורר באכילת עץ הדעת את החלק החומרי שבנפשו, שכנגד יסוד העפר, שעד אז היה נכנע תחת הנשמה, והשליט את הגוף שהוא העפר על המערכת כולה, ולכן נתקלל בכך שיאלץ לעמול ולהתיש את גופו שהסית אותו לחטוא, ובכך ימנע את השפעתו החזקה מדי של יסוד העפר על תכניותיו ומעשיו.

נמצא כי קללה זו תלויה בהתנהגותו של האדם. כאשר האדם מתנהג באופן גס ונמשך אחרי תאוות העולם, הוא גורם להגביר על עצמו את קללת "בזיעת אפך תאכל לחם", ואילו כאשר האדם מתנהג באופן מלכותי, כלומר בצורה בה הוא ממליך את המוח על הגוף והוא עוסק בעבודת ה' וברוחניות, לא חלה עליו קללה זו.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". להרשמה למאמרים בתחומים שונים  Y3268992@gmail.com