"נשמה טובה את", פרק ו’ - אין כללים בכביש

ילי מספרת:

איזו צפיפות בסבו וכמה רעש... שובלי עשן ופיח ממלאים את רחובותיה ונושקים לארובות מגדלי המשרדים הגבוהים ברבעים המפוארים של העיר. ומנגד, משפחות שלמות מתגוררות בצדה האחר של העיר, בצומתי רחובות על יד חורי ניקוז גדולים. הילדים מתהלכים נפוחי בטן ומלוכלכים מאוד, אך בעיניהם המון מרץ וסקרנות כלפי העוברים והשבים, ובעיקר כלפי התיירים. הם מחפשים אחר אדם שיעניק להם מעט מזון או יחס ומשתעשעים בבעלי החיים המתרוצצים ברחובות בין הרי הזבל הגדושים.

הבוקר יצאתי לרובע הסיני לטייל וגם לערוך מספר קניות לפני הטיסה הקרובה לארצות הברית.

את הטיסה כבר הזמנתי, ונותרו לי ארבעה ימים עד למועד ההמראה. אנסה לנצל אותם ולהפיק מהימים האחרונים בפיליפינים את המקסימום. בעבורי הטיולים האלו הם כמו מסיבת פרידה מכל המוכר והאהוב כל כך. זו ארצי כרגע, אין לי מקום אחר בעולם בשלב זה. עם זאת, כאן בעיר הגדולה מתחדדים ההבדלים ביני לבין תושבי המקום ביתר שאת.

באי הכירו אותי כולם, ועל אף המראה המערבי שלי הייתי כאחת מהם. נראה שחבריי לכיתה ובני משפחתי כבר לא הבחינו בצבע פניי השונה ושערי ובתווי הפנים האחרים שלי. פשוט גדלתי איתם מאז היותי בת 3. אני מכירה את כל המנהגים העתיקים ואת הנימוסים של הפיליפינים, שפתם נהירה לי כשפת אם, וטעמי באוכל זהה לחלוטין לטעמם.

אך כאן בסבו, עיר גדולה סואנת ומעורבת כל כך, אני נחשבת כתיירת לכל דבר.

המקומיים מופתעים מאוד כשהם נוכחים לדעת שאני מבינה את שפתם ועונה להם במטבעות לשון האופייניות לתושבי הפיליפינים.

מעניין כיצד היו נראים חיי אילו גדלתי במשפחתי הביולוגית. איך הייתי נראית כיום? מה הייתי אוהבת ללבוש או לאכול? באיזו שפה הייתי מדברת?

אני מניחה שבאנגלית. זו השפה הרווחת בעולם. גם בפיליפינים דוברים רוב התושבים אנגלית ברמה בינונית ומעלה. לימוד האנגלית כאן הוא בעל חשיבות ראשונה במעלה. ידיעת השפה הכרחית למציאת עבודה ולתקשורת עם העולם הגדול.

ברחובות הסואנים של סבו יש שני כללי תנועה פשוטים בלבד: 1. נסה להגיע כמה שיותר מהר למחוז חפצך. 2. אין כללים בכביש!

מראה הכביש הוא בהתאם. צפירות איומות ומחרישות אוזניים נשמעות מכל עבר, נהגים עצבניים מנסים לעקוף זה את זה תוך כדי קללות נמרצות, והכביש דומה יותר מכול למערבולת. המשטרה לא נראית באופק.

הצפירות מחרישות את אוזניי. אני חשה באי נוחות ומחישה את צעדיי, אך שומרת על זהירות.

בעודי צועדת על המדרכה חולפות בראשי עשרות מחשבות בו זמנית. אני עומדת להתחיל הכול מחדש. יהיה עליי להסתגל למגורים בארץ זרה בעבורי. מדובר בשינוי מרגש, המעורב גם בחששות רבים. בלבי שוכן גם חלום ורוד המוקף בהילה של תקווה: למצוא שורשים.

לפתע חשתי חבטה עזה בגבי. מספר ילדים צהובי עור ורזים להחריד התנפלו עליי. תיק הספורט הענק שהיה מונח עד לפני רגע על גבי נתלש ממני בחוזקה, והנערים חיטטו בו ופיזזו סביבו.

בכיסי היה מטבעות של הכסף המקומי פזו, והן נשלפו בטבעיות על ידי כמה נערים. קראתי להם לחזור מיד ולהחזיר לי את כספי, אך הם נמלטו מהמקום. הצידה שלקחתי לדרך נחטפה ונאכלה במהירות מסחררת. שני ילדים קילפו במהירות בננה בשלה. שניים נוספים פתחו ברעבתנות חפיסת עוגיות ודחפו עוגייה אחר עוגייה אל תוך הפה תוך שהם נאבקים זה עם זה. ילדים אחדים משכו את תיקי לצד אחר בתקווה למצוא דבר מה נוסף, ואני נשארתי בחוסר כול, ללא פרוטה אחת.

עוד אני בולעת את רוקי בתדהמה ומנסה לגייס עוברים ושבים לעזרה, הסתלקו הנערים ונפוצו לארבע רוחות השמים. הילדים הקטנים יותר נופפו לי לשלום ולתודה בידיהם הכחושות, תוך אמירת 'טנק יו' באנגלית.

התיישבתי על ספסל ברחוב המומה ומיוזעת מהסיטואציה המביכה. עניתי לילדים בנאום קולח בטגאלוג, וגיליתי שרק חלקם מבינים את השפה המדוברת כל כך בסיקיהור, משום שהפיליפינים מבורכת בשלל שפות הדומות בצלילן לאוזני זר, אך שונות לחלוטין בפי דובריהן.

הילדים המופתעים רצו לקרוא להוריהם לחזות בפלא הגדול הזה: בחורה במראה מערבי המדברת בשפה הייחודית לפיליפינים באופן קולח כל כך. ההורים הזמינו אותי בידידות לשחק איתם בשחמט על המדרכה, על שפת בורות הביוב המצחינים, ללא שום התייחסות לפשע שערכו ילדיהם לפני דקות מעטות. מובן שסירבתי בנימוס, התרוממתי מהספסל, וניסיתי לכלכל את צעדיי בנוגע להמשך.        

על הקניות שתכננתי ויתרתי בצער רב.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.