מהו עקרון היסוד בתהליך פרידה מחיתולים?

זה היה בליל שבת...
התעוררתי באמצע הלילה עם תחושות המבשרות על העתיד לבוא.
הערתי את בעלי ושלחתי אותו לקרא לשכנה, שתשמור על הילדים בזמן שאנחנו ניסע לבית היולדות.
כ-10 דק' לפני שיצאנו, התעורר בני בן ה-3 וחצי. בד"כ, אם הוא מתעורר, הוא חוזר לישון מיד. עכשיו הוא פשוט התאמץ להישאר ער, כי הוא ראה משהו לא רגיל: אבא ואמא לבושים באמצע הלילה...
התלבטתי ביני ובין עצמי מה לעשות. לומר לו או לא לומר? לשתף אותו במה שהולך לקרות, או להעלים ממנו את פיסת המידע הזו כי הוא עוד קטן?

לבסוף החלטתי.
אספתי אותו אל בין זרועותי, אימצתי אותו אל ליבי ולחשתי באוזנו: ילד שלי, אמא הולכת לבית יולדות. אמא הולכת להביא את פיצקי.

הוא לא בכה ולא אמר כלום, רק חיבק אותי שוב ושוב ושוב ושוב...
נישקתי אותו, ביקשתי שיתפלל עלי ושישגיח על אחותו הקטנה, ואמרתי שאחזור בס"ד.
השכנה הרימה אותו ואני יצאתי מן הבית.

במוצש"ק, כשהתקשרתי לבשר ולברר, היא אמרה לי שכל השבת הוא היה במצב רוח מרומם, שר שירים וחזר ואמר: אמא הלכה להביא לנו את התינוקת (מפליא שהוא אמר 'תינוקת', כי לא ידענו שזו בת עד לאחר הלידה...). איזו שמחה! איזה רוגע...

הסיפור הזה הוא לא חלק מספר. הוא מציאות!
דמיינתי הרבה פעמים מה יכול לקרות כשנצטרך ללכת, איך הילדים יגיבו ואיך נרגיע אותם (כי הם בטוח יבכו...), אבל בחלומות הכי טובים שלי לא האמנתי שבסופו של דבר, כשאלך לבית היולדות
בני יקבל זאת בכל כך הרבה הבנה, בגרות ורוגע.
כל זה בגלל, או יותר נכון בזכות, המשפט הקטן, הנכון והאמיתי שחלקתי איתו. בזכות התקשורת המילולית והבלתי מילולית שהיתה בינינו.

ואיך כל זה קשור לפרידה מחיתולים?
אחד מעקרונות היסוד בתהליך הוא תקשורת. באמצעות תקשורת בגובה העיניים עם הילד שלנו, נוכל להחיל תהליך בריא ונכון של פרידה מחיתולים.

כיצד?
הרבה פעמים במהלך חייו הקצרים של הילד, אנחנו מחליטות החלטות עבורו, מבלי לשתף אותו או לשאול לדעתו: מה יאכל, מה ילבש, מתי ילך לישון ועוד ועוד.
היות שתהליך הפרידה מחיתולים הוא תהליך למידת מודעות גופנית של הילד, והוא בעצם החוויההראשונה בחייו של הילד שבה הואשולט באופן בלעדי (כי הרי זה גופו, הוא מרגיש את הצרכים ומחליט מתי להתפנות), חשוב לשאול לדעתו: מה הוא מעדיף, סיר או שירותים? לבנים בצבע כזה או אחר? האם הוא רוצה שאהיה איתו בחדר השירותים או שאצא החוצה? ועוד.
במקרים שיש איזשהו קושי בתהליך – צריך להיות אמפטיים לבכי שלו, לשאול האם הוא מפחד ממשהו וממה, ולא לבטל את תחושותיו בטענה ש"הוא כבר גדול, שיעשה כמו כולם וזהו...".
כשאנחנו באים ממקום מכיל, שואלים את הילד ומתעניינים, יהיה לו מה לענות לנו. וגם אם לא יענה, הוא יחוש את האמפתיה שלנו, וזה יביא להרגעות ולהתקדמות בתהליך.

הגיעה אלי אמא, שבתה בת השנה ו-10 בתהליך מתקדם של פרידה מחיתולים. הדבר היחיד שמעיב על כך, הוא שהילדה מתיישבת באיזו פינה חבויה, עושה יציאה בלבנים ולאחר מכן נכנסת למעין מצב של קיפאון, בוכה ולא מוכנה שיחליפו לה.
הדבר הראשון שאמרתי לאם, עוד לפני שהתחלנו את התהליך הטיפולי עצמו, הוא שתקרין תחושה של אמפתיה לבת שלה, ותגבה את זה במילים: אמא פה, הכל בסדר, בואי נחליף לך שתהיי נקיה, זו פסולת וזה צריך לצאת מהגוף, ועוד מילים מרגיעות ומסבירות.
כעבור שלושה ימים אמרה לי האם שהבת שלה כבר כמעט שלא בוכה, ומוכנה ללכת להתנקות.

כמו שאת כבר יודעת, תקשורת היא לא רק מילולית. הרבה פעמים אנחנו מתקשרות באמצעות קשר עין, ולעתים מביעות גם רגשות ללא מילים. כמו שאומרים גדולי ישראל לאורך הדורות: "הפנים משקפות את הפנימיות", ו"העיניים הן ראי הנפש". הילדים שלנו הם לא "תינוקות" או "ילדים קטנים שלא מבינים". הם מבינים יותר ממה שאנחנו חושבות שהם מבינים. ואף יותר מכך, הם יודעים לקרא את הניואנסים הקטנים שבקול שלנו, וגם את המילים שלא נאמרות. לכן כל כך חשוב שהתקשורת איתם תהיה כנה, פתוחה ואמיתית מלב אל לב. אם יש צורך בכך, נדבר על הרגשות שלנו, כדי שהילד ילמד לדבר על רגשותיו שלו.

התקשורת, אם כן, צריכה להיות שלימה. שההרגשה הפנימית שאת מרגישה תהיה תואמת למה שאת אומרת, בבחינת "פיו וליבו שוים". כיוון שאם תאמרי לילד "אני מאמינה בך שתצליח לעשות בשירותים", אבל בפנים לא תרגישי תחושת אמונה ביכולותיו, הוא יחוש את חוסר האמון, ולא יצליח.
אך אם תאמרי "אני מאמינה בך", ותאמיני באמת, הוא יחוש את האמונה הפנימית, זה ישפיע עליו, והוא יצליח, בסופו של דבר.

כמו שתקשורת מקרבת בין בני זוג, מייצרת הבנה ומעלה את הזוגיות כמה רמות למעלה,
תקשורת מקרבת עם הילדים שלנו בתהליך חשוב כל כך בחייהם תייצר ילדים בעלי מודעות, ילדים בעלי בטחון עצמי, ילדים שיודעים לשוחח על הרגשות שלהם וילדים עצמאיים ומועצמים.

בע"ה אצל כולנו!

המאמר הזה הוא רק צהר קטן לעולם גדול ורחב. את הסדנא השלמה לגמילה מחיתולים ניתן למצוא באתר הקמפוס היהודי.