גם בשביל להיפגע, צריך לקבל החלטה!

שלום וברכה מורי ורבותי!

ועדיין אנחנו מדברים על שלוות הנפש שלנו, על מצב הרוח הטוב והיפה שאמור לשרת אותנו יום יום ושעה שעה.

ישנה בועה שלתוכה הכנסנו את האנשים שאליהם אנחנו מתייחסים, הם חיים איתנו, נושמים איתנו ואכפת לנו וחשובה לנו דעתם.

אבל עד כמה? גם אם מישהו ממש קרוב אליך, גם אם חמיך וחמותך, הנחמדים בדרך כלל, הזעיפו אליך פנים, האם באמת אתה אמור להיכנס לדיכאון? האם אתה באמת אמור להתפרץ ולשבור את הכלים?

או שאתה גם אמור להחליט מה רמת הווליום שניתן להגביר את היחסים ביניכם?

אתה כאמור מחליט כמה אתה הולך לצעוק, להשתולל, או להישאר רגוע, אתה אמור לקבל את ההחלטה הנבונה.

"כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה".

מה הקשר בין כעס לבין עבודה זרה? דבר אחד בלבד, כאשר אתה כועס, אתה בעצם מראה למי שכעסך מופנה כלפיו שהוא זה שיחליט על העתיד שלך, הוא זה שיצליח להרוס לך את החיים, ולכן אתה ממש מתעצבן.

מה קורה אם באמת אתה מאמין שהקדוש ברוך הוא זה שמנהל את הכל? מה קורה אם אתה מאמין שאף אחד לא יכול לגעת במה שנועד לך? מה קורה אם אתה מבין ש"אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה"?

באותו רגע אתה נרגע, באותו רגע אתה לא יכול להתעצבן.

אז מי שכן כועס, מי שכן מתעצבן, בעצם הוא סוג של עבודה זרה, זה לא נועד להחליש אותך, זה נועד לחזק אותך, תבין עד כמה העתיד של חלון לא נתון בידיים של אף אחד, כי גם מי שאתה מתייחס אליו, לא יכול באמת להרוס לך את החיים.

אז תנמיך, תוריד את הווליום, תשאיר את עצמך רגוע ושליו גם כלפי האנשים הקרובים והיקרים לך, ותזכור שגם אם מישהו מהם אמר לך מילה רעה, זו עדיין מילה, והיא הולכת להיות אבודה בתיהום הנשיה.

לא זה מה שישפיע על החיים שלך ולא זה מה שישנה את העתיד שלך.

זוכרים, מעניקים את המשקל הנכון לכל מילה וממשיכים חיים מאושרים.