במחשבה תחילה לפרשת בלק: כשהגראי"ל שטיינמן הציע לי לשלוח אברכים לירח

כולו רעד מפחד. על רקע הלילה ודממת המוות - המצבות של בית העלמין בלטו שבעתיים. הוא ניסה להחיש צעדים.

פתאום עבר לידו אדם. הוא פלט נשיפת הקלה.

"מפחיד פה", הוא שיתף את הזר, "נכון?".

"עזוב שטויות", הניד ההוא בביטול, "גם אני, כשהייתי בחיים, פחדתי"...

* * *

הפרשה פותחת "וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי", מואב מעלה חשש "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה".

רגע, מי זה בכלל בלק?

אה, נכון. "ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא".

למה לא כתבה התורה מיד בהתחלה שבלק הוא מלך מואב? ובכלל, מה דחוף לנו לדעת, אלפי שנים אחר כך, שבלק בן ציפור היה מלך למואב רק "בעת ההיא"?

זכיתי להיכנס לפני מספר שנים לחדרו של ראש הישיבה הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל. אחד מחברי נכנס עם גביר בעל לב חם לתורה ולמצוות שרצה להקים פרויקט תורני מיוחד (הפרטים מטושטשים בכוונה).

יהודי תלמיד חכם ממקורבי ראש הישיבה שהגיע יחד איתנו, הסביר לגדול הדור שהגביר רוצה להקים קריה תורנית לאברכים במקום מגוריו.

התוכנית הייתה נפלאה: אותו גביר זקוק לעובדות אמינות, אחראיות וחרוצות למפעל שלו. נשות אברכים מתאימות למשרה כמו כפפה ליד. העובדות כולן נשות אברכים, העבודה תתנהל בפיקוח רוחני צמוד, שעות מסודרות המותאמות לשעות הלימודים ואפילו חופשים לפי ימי החופשה של מוסדות הלימוד החרדיים.

ויש גם עולם הבא: האברכים ילמדו בכולל מיוחד ביישוב. חבריו של הגביר, יהודים עתירי ממון, התחייבו לסכום מסוים מדי חודש בחודשו. הכל מעוגן בחוזה מפורט על פי דין תורה ולהבדיל על פי החוק הבינלאומי. הסכם יששכר וזבולון.

מלבד סדרי הכולל הרגילים יתפרשו האברכים על פני היישוב, כל אחד יתמקם בבית כנסת שבו יתפלל באופן קבע וימסור שיעורים. האברכים יפתחו את קומתם התורנית ובעלי הבתים ירוויחו שעירם תהפוך למקום תורה.   

משך כל זמן ההסבר האזין ראש הישיבה בקשב רב, הנהן בראשו ופניו קורנות.

לבסוף השתררה דממה והגראי"ל שאל: "ומה עם מוסדות חינוך?".

הגביר התרגש עד דמעות והבטיח שהוא ידאג לכל מה שצריך. בעזרת השם, יגיעו האברכים - יהיו מוסדות חינוך!

ראש הישיבה נענע בראשו לשלילה: "אם אין מוסדות - אי אפשר להתחיל". שיקים הגביר מוסדות, לאחר מכן יבואו האברכים ומשפחותיהם.

ילדות הייתה בי והעזתי פנים: "הגמרא אומרת שכשבאו חכמי הסנהדרין לדוד המלך ואמרו שישראל צריכים פרנסה, ענה להם 'צאו ופשטו ידיכם בגדוד' - בשביל להתפרנס צריכים לצאת החוצה...".

חיוכו של ראש הישיבה, שישב בעיניים עצומות, התרחב והוא הגיב בסרקזם: "אז תשלח אותם לירח?!"...

מכאן החלה מסכת ניסיונות שכנוע עמוסת משפטים והסברים. כל הניסיונות עלו בתוהו. ראש הישיבה סירב. אם אין עדיין מוסדות - לא שולחים משפחות על סמך הבטחות.

לאחר מעשה קיבלנו הסבר מיהודי תלמיד חכם שנכח שם: "רצונו של הגביר הוא טהור וכשר, אבל יש לו אינטרס. הוא זקוק לעוֹבדוֹת. הגראי"ל מפחד שברגע שהאינטרס שלו יתמלא - הקמת המוסדות תידחה עוד ועוד". קודם יבנו מוסדות, אחר כך נדבר...

בספר "דברים נחמדים" מבאר את סדר הפסוקים שלימדה אותנו התורה: בלק בן ציפור (שהיה מנסיכי מדיין באותה עת, רש"י) ראה את כל מה שעשו ישראל לאמורי. הלך בלק למואב והחל במסכת הפחדות. "אם לא תדאגו לקדם את פני הרעה - אפילו צוואה לא יהיה לכם למי לתת...".

המואבים נכנסו ללחץ. מה עושים?

בלק הסביר למואבים שיש פתרון, אבל בשביל זה הוא חייב לקבל סמכויות.

המואבים המפוחדים לא חשבו פעמיים ומינו את בלק למלך. השאר - היסטוריה.

ומה הייתה האמת?

עם ישראל נצטווה "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה". אם היו המואבים יושבים בשקט, עם ישראל היו עוברים הלאה ולא נוגעים בהם לרעה. אלא שהמואבים הקשיבו לזוועות שסיפר להם בלק, בלי ששקלו לרגע את האינטרס הברור שלו להיות מלך...

* * *

לא, אל תתחילו לחשוד עכשיו בכל אחד, מה האינטרס שלו.

לעולם בלי אמון - אין קיום.

אבל אם מנסים להלחיץ אתכם לפעול בלי לחשוב, מתוך פחד, כדאי שתעצרו להתבונן כמה דקות. זה בדיוק הזמן לבדוק אם יש לשני אינטרס כלשהו. אם כן - אל תמותו מפחד.

תדאגו לאינטרס שלכם!