איך מכניסים ענבים לסל שיש בו חור?

בסוף הפרשה הקודמת מספרת התורה על שני ניצחונות מזהירים שנחלו בני ישראל בדרכם לארץ הנכספת. האחד: ניצחון על סיחון מלך האמורי, והשני: ניצחון על אחיו של סיחון - עוג מלך הבשן.

מתבקש היה שבלק יתיירא מפני הניצחון על עוג מלך הבשן, שהיה הניצחון האחרון, או לפחות משניהם. ומדוע אם כן התיירא רק מהניצחון על האמורי ("כל אשר עשה ישראל לאמורי")?

בספרו "נר מערבי" מביא הגאון רבי מערבי הכהן זצ"ל יישוב נפלא: במלחמת ישראל בעוג נאמר "ויכו אותו" (לעיל כ"א, ל"ה), בלשון רבים, ואילו בניצחון ישראל על האמורי נאמר: "ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו" (לעיל כ"א, כ"ד), בלשון יחיד, המרמז שהיו באחדות (על דרך מה שפירש רש"י על הפסוק "ויחן שם ישראל" וגו' "ויחן" בלשון יחיד, משמע כאיש אחד בלב אחד).

בלק שידע שלאחדות ישראל יש כח מיוחד, נתקף באימה ופחד. לכן נאמר "אשר עשה ישראל לאמורי", בלשון יחיד.

הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל, בספרו "מי מנוחות", לומד שבלק פחד מאחדותם של ישראל, ממה שהתייחס אליהם בהמשך בלשון יחיד "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא".

ואפשר להטעים על פי הידוע, שכאשר כתוב מלת "העם" סתם, הכוונה לערב רב (כנזכר בזוה"ק בשלח מ"ה ע"ב). וזהו שפחדו מואב "מפני העם מאוד", שאף אם עם ישראל בבחינת "העם", והם חוטאים לפני הקב"ה, יש לירא מהם, מדוע? "כי רב הוא", כיון שמאוחדים הם, ה' ילחם להם וינצחו. זאת למדים אנו מדברי הירושלמי (פאה פ"א ה"א): דורו של אחאב, אע"פ שעבדו עבודה זרה, כיוון שלא דברו לשון הרע והיו שרויים באחדות, יורדים היו למלחמה ונוצחים. ואילו דורו של דוד, אף שהיו צדיקים, כיון שהיתה ביניהם מחלוקת ודלטוריה, היו יורדין למלחמה ונופלים. ע"כ. נמצא שגם כאשר עם ישראל שרויים בחטא, האחדות עומדת להם לחומת מגן.

גם בהמשך הפרשה, כאשר ראה בלעם את ישראל שוכן לשבטיו תחת דגלים שונים, אך במסגרת אחת באחדות ובהרמוניה, לא יכול היה לקללם, ובמקום זה יצא מפיו השבח "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (לקמן כ"ד, ה').

האחדות היא עוצמה בלתי רגילה, ששום כוח אינו יכול לעמוד בפניה.

* * *

הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, בספרו "נחלת אבות" (הובא ב"יוסף דעת"), המשיל על כך משל:

איכר אחד ירד לכרמו, ומצא שהענבים הבשילו ויש לבוצרם. בצר אשכולות גדולים, וביקש לשימם בסל ולהביאם לעיר, אך הנה גילה כי חור גדל נפער בתחתיתו של הסל. חכך בדעתו מה לעשות: אם ילך להביא סל אחר, עלולים האשכולות הנפלאים להיגנב, ולשאתם אינו יכול. עמד אפוא אובד עצות על מקומו.

עבר שם פיקח אחד, וראהו תוהה. שאל: "מה לך?". שח לו האיכר את מצב הביש אליו נקלע, ובתגובה שחק הפיקח. "מה לך צוחק?", השתומם האיכר. "על טפשותך", היתה התשובה. נפגע האיכר ודרש הסבר.

"קח את כל האשכולות בבת אחת", הורה לו הפיקח, "והנח אותם בסל ביחד. כך כל אשכול יתלכד עם חברו, והאשכולות כולם יהיו כאשכול אחד גדול, ולא יפול מהם ענב! אבל אם תכניסם אחד-אחד, לא יוותר שם אף אחד...".

עשה האיכר כדברי הפיקח, ונשא את כל הענבים בסלו...

והנמשל: דוד המלך המשילנו לגפן, כמו שנאמר: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ', ט'). וכן ישעיה הנביא המשילנו לגפן, כמו שנאמר: "כי כרם ה' צבאות בית ישראל" (ישעיה ה', ז'). ואמרו בגמרא (חולין צ"ב ע"א): אומה זו – לגפן נמשלה: זמורות שבה – בעלי בתים, אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים, עלים שבה – אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה – אלו ריקנים שבישראל.

והנה הטובות והשפע הם כסל שהענבים נישאים בו. אך מה נעשה, ובעוונותינו, הסל נקוב, כמו שאמרו על דורנו דור עקבתא דמשיחא: "והמשתכר – משתכר אל צרור נקוב" (חגי א', ו').

העצה – אחת היא: לאגד ולאחד את כל האשכולות יחדיו. זהו שאמרו: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", כי כאשר הכלי נקוב, אי אפשר להשתמש בו אלא על ידי התקבצות והתאגדות!