סיון רהב מאיר: אי אפשר להישאר אדישים לאמת

קשה לראות את האלימות שבעולם שבחוץ – נכנסת אל גן הילדים. פגיעה של מחנכים נחשבת לפגיעה הקשה מכולם, אחרי פגיעה של בני משפחה. בפרשת "חוקת" שקראנו בשבת נפטרה מרים, "הגננת הלאומית", זו שטיפלה בנו מילדות ועד לעצמאות: תחילה הסתכנה מרים כדי ליילד את התינוקות העבריים במצרים. התורה מספרת שהייתה לה "יראת אלוקים": למרות הגזרה של פרעה היא גילתה נאמנות לערכים שלה, מול שלטון מאיים. רש"י מתאר איך היא הייתה מפייסת ומרגיעה את התינוקות שנולדו, ומנעימה להם את שנות הילדות במצרים, מתוך דאגה מיוחדת לחינוך בגיל הרך. אחר כך מרים עומדת על שפת היאור, שומרת על משה רבנו הקטן בתיבה. באותם רגעים היסטוריים היא לא רק בייביסיטר, היא דואגת שהספינה ששמה "עם ישראל" תשוט לכיוון הנכון. בהמשך, ביציאת מצרים, מרים מובילה את הנשים ב"שירת מרים", עם תוף מרים שמככב עד היום בגני הילדים. פרשנינו מסבירים שזו הייתה הדרך החינוכית שלה לכל אורך שנותיה: להעביר מסרים דרך חוויה, שירה וריקודים. מרים גם מלמדת אותנו שיעור על לשון הרע, כשהיא לוקה בצרעת אחרי שדיברה על משה רבנו. וכעת בפרשה, רגע אחרי שהיא נפטרת, התורה מתארת איך העם חש צמא פתאומי. זה צמא פיזי אבל גם צמא רוחני, לנוכחות המרגיעה והמנחמת שלה.
לזכרה של מרים, בתפילה שנזכה רק לאנשי חינוך כאלה לעצמנו ולילדינו.

לזכרו

השבוע צוינו 43 שנים למבצע אנטבה. 43 שנים לנפילת יוני נתניהו. הרב אליעזר איגרא, כיום דיין בבית הדין הרבני הגדול, שירת באותן שנים בגדוד 71 של השריון, וסיפר לי כמה סיפורים פחות מוכרים על יוני:
* "יום אחד הגיע לבסיס ברמת הגולן מג"ד חדש, יוני נתניהו. מאותו יום העולם שלנו השתנה. עד אז, למשל, אם היה יורד גשם, כל הטנקיסטים היו מבסוטים. היינו יושבים בתוך האוהל ועושים טוסטים. עכשיו הכללים השתנו. יוני אמר: 'ואם תהיה מלחמה בגשם?'. הוא היה מוציא אותנו לאימונים רטובים ולא נעימים, בכוונה תחילה".
* "פעם, בשבת, כמה חבר'ה סיימו כבר בערב את כל האוכל החם שהוכן לשבת. חלק מהטבחים נלחצו והכינו עוד סיר באמצע שבת קודש, תוך חילול שבת. אנחנו, הדתיים, כעסנו ושפכנו את הסיר הזה. יוני כינס את כולם לשיחה, לשיג ושיח על הפרט והכלל. זה היה שיח ערכי מאוד, יסודי מאוד ופתוח מאוד. שיחה חשובה".
* "היינו במחנה חדש, שהיום נקרא על שמו, 'מחנה יונתן'. לא היה אז חשמל, ונהגתי ללמוד תורה לאור הנר. יוני היה נכנס הרבה לאוהל, לא סתם כדי לשאול מה נשמע אלא כדי לשוחח. ישבנו שעה ארוכה ולמדנו יחד מסכת פסחים. יש לי הכרך הקטן הזה עד היום בבית. היום אני כבר לא יכול לקרוא כתב קטן כל כך. כשאומרים 'יוני נתניהו', אנשים חושבים על שדה הקרב, אבל לי יש תמונה אחרת לגמרי שלו בזיכרון: רוכן בעניין לעבר מסכת פסחים בגמרא".

מה טובו

איזה משפט, כבר בתחילת החופש הגדול: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". זה מה שאומר עלינו בלעם בפרשת השבוע, פרשת "בלק". הוא מסתכל על עם ישראל ומשבח את האוהלים שלו, כלומר את הבתים הטובים שהוא רואה: את הפרטיות, את העדינות, את ההשקעה, את הקשר המשפחתי.
חודשי יולי-אוגוסט הם אתגר גדול לבית. חופש, יציאה ממסגרת, שעמום, בדיקת גבולות, מריבות, מריחת זמן ובנוסף לכל אלה גם חום. אצל הורים רבים, משנכנס יולי ממעטים בשמחה...
פרשני הפרשה מסבירים את הברכה העמוקה של בלעם: הבית הוא המקום האמיתי שבו האדם נבחן. לא בחוץ, לא בזירה הציבורית והפומבית, לא על במות ולא בפייסבוק, אלא באוהל שלו, בבית שלו פנימה. ביחסיו עם ההורים, עם בן הזוג, עם הילדים – שם מתגלה האופי הפנימי שלנו, שם אי אפשר לשקר ולעשות פוזות. שם – בין הספה בסלון לבין צחצוח השיניים לילדים – מתנהלת סדנה תמידית לבנייה עצמית של המידות שלנו.
בתפילה שגם על הבתים הפרטיים שלנו נוכל לומר: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". חופש מוצלח.

נתנה יום עבודה

נעמי שמר, האישה שכתבה פס קול למדינה שלמה, מ"חורשת האקליפטוס" דרך "ירושלים של זהב" ועד "שירת העשבים" –  נפטרה השבוע לפני 15 שנה. בנה, היוצר אריאל הורוביץ, סיפר לאחרונה לאתר הידברות על אחד המשפטים האחרונים שאמרה לו אמו, ועל המסר שלמד מכך:
"יש סיפור שקשור לאימא שלי, שמהווה השראה גדולה עבורי בכל תחומי חיי. בימיה האחרונים של אימא, אחותי ואני לא עזבנו אותה לרגע. בכל רגע נתון לפחות אחד מאיתנו היה איתה. באחד הלילות, לעולם לא אשכח את זה, היא לפתע אמרה שברור לה שבקרוב היא תיפרד מאיתנו, ולצד זה היא אמרה: 'נתתי יום עבודה'. במילים האלה היא בעצם התכוונה לומר: 'עשיתי את שלי. עבדתי קשה והגעתי להישגים. עכשיו אני יכולה ללכת'. היה לי כיף מאוד לשמוע את זה, כי כשבן אדם עד כדי כך שלם עם מה שהוא עשה בחיים, זה גם עושה תחושה טובה, וגם יוצר מצב שבו קל יותר להיפרד. האמת היא שגם אני רוצה ללכת מהעולם הזה בתחושה שעשיתי את הכי טוב שלי, שפעלתי במקום ובתקופה שחייתי בהם בצורה טובה, 'שנתתי יום עבודה'.
זו זכות להרגיש שלמות כזו, וזה גם גורם לי לזכור שאין הבדל אם אני מקליט עכשיו באולפן שיר חדש שלי, או מלמד מוזיקה היכן שהוא, בגלל שאני צריך כל הזמן לתת את מה שיש לי לתת בעולם הזה. זה לא משנה אם זה מרגש ומלא אדרנלין כמו להקליט ולהופיע, או שגרתי כמו ללמד סטודנטים שיעשו בעתיד את המוזיקה שלהם. כל עוד אתה מביא מקסימום תועלת – אתה במקום שלך, ואתה צריך להיות שם כל כולך באותו רגע, ולתת את הכי טוב שלך. לתת יום עבודה".

מה עושים מול אמת?

שני אנשים הגיעו מבחוץ, וזכו לפרשה על שמם: יתרו ובלק. יש ביניהם דמיון רב. שניהם עקבו בחשדנות ובסקרנות אחרי העם החדש הזה שיצא ממצרים, ושניהם הסיקו מסקנות מעשיות. אבל, מצא את ההבדלים: יתרו התלהב והחליט לעזור ולהצטרף, ובלק החליט שצריך לקלל את העם ולהילחם בו. כל אחד נצרב לנצח בהיסטוריה, על פי בחירתו הטובה או הרעה.
כשקורה משהו דרמטי – צריך להכריע איפה אנחנו בסיפור. הרי בלק יכול היה לבחור אחרת, ואז הייתה לנו פרשה אחרת על שמו, ממש כמו על יתרו: "וישמע בלק את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל... ויבוא בלק ובניו אל משה...". באותה מידה היה יתרו יכול להחליט הפוך, ואז היינו קוראים, כמו על בלק: "וישלח יתרו מלאכים אל בלעם", כדי לקלל את ישראל.
הרב שמואל פולק כותב שיש כאן מסר חשוב: מול אמת מוחלטת, האדם לא יכול להישאר שאנן. הוא חייב לעשות משהו, הוא לא נשאר בשטח האפור. אנחנו רואים זאת ברמה העולמית, כיצד מדינות שונות מגיבות לקיומה של ישראל, אבל גם ברמה האישית, בחיי היומיום שלנו. שתי ההחלטות נובעות מאותו מקום בנפש: משהו גדול קורה, ואנחנו לא יכולים להישאר אדישים להתרחשויות, אנחנו רוצים לעשות משהו. שנזכה לבחור נכון.