"אל תשאלי, בטעות רשמתי גם אתכם וגם סמינר אחר לאותו תאריך"

גדלתי בבית טוב וחזק. הורי היו אנשים מקובלים ומוערכים מאוד בקהילה אליה השתייכנו. אבי היה משגיח באחת מהישיבות באזור מגורינו, ולאמי היה תפקיד ניהולי חינוכי. יחד עם זאת, הורי עסקו המון בקרוב רחוקים. יהיה מדויק יותר לומר כי הם עסקו בקרוב רחוקים, ובשעות העודפות - במשרות התורניות שלהם...

בשבתות היו מתארחים אצלנו בעלי תשובה מכל הסוגים. זה היה עונג השבת שלנו, אהבנו אותם ואת הססגוניות שהביאו איתם, נהנינו להכיר את הייחודיות של כל אחד ואחת מהם, אהבנו לגלות את הלב הרחב והשופע מבעד לרעמת התלתלים, את הנשמה הטובה והמחפשת מבעד לרסטות המושקעות. זה היה מרתק לראות את ה"היפסטר", היושב לצד בחור עם מעטה וולגרי אך תוך של נשמה עדינה ורכה, מוצאים שפה משותפת ותרבות חדשה.

אהבנו אותם כל כך. הערצנו כל אחד ואחת מהם. הורי החדירו בנו את ההערכה והערצה לגיבורי הכוח הללו, שחצו את המתרס בשביל אמת אחת ויחידה, מוסרים את נפשם, מקריבים את היצר. למדנו מהם, זה חייב אותנו.

מקטנות ממש ינקנו את הרצון לעזור לכל יהודי באשר הוא, ולתת לכל נשמה יהודית את האפשרות לגלות את האור. תמיד כשנשאלתי, מגיל קטן, מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה? אמרתי "ערכים"... זה מה שספגתי בבית, זה היה פשוט שכך ארצה להמשיך.

לאחר החתונה קנינו דירה באחד מהפרברים, שם ניסיתי להיכנס לתפקיד הוראה באחד מבתי הספר לקירוב. כל מורה יודעת כי לקבל שעות של מילוי מקום - זו זכייה בפיס. אני לא מדברת על שעות בתקן, שם המצב קשה הרבה יותר. כך דשדשתי ממילוי מקום למילוי מקום, מתחננת לכל שעה שמתפנה. המשכורת, כמובן, היתה בהתאם, משפחתנו התרחבה ובעלי אברך – זו היתה מציאות לא פשוטה בעליל.

כך ניסיתי את דרכי כשנתיים. לאחר שנתיים, עמיתה למקצוע הפנתה אותי לתיכון לבנות עם רקע קשה, נערות בסיכון, הנמצא בעיר הסמוכה למקום מגורי. פניתי אליהם, ואכן, היה להם צורך זמני בממלאת מקום. נכנסתי לתפקיד, וההנהלה היתה מרוצה ממני מאוד. העניין היה שלי. היה לי קשה לוותר על הקירוב אליו ייחלתי כל השנים. העבודה עם הבנות היתה קשה ומפרכת בהתחלה, והרגשתי כי אני מתרחקת מהחלום של חיי במקום להגשימו.

התייעצתי עם בעלי, וביחד החלטנו לשאול את הרב. ניגשנו אליו, שטחתי את החלום שלי, ועד כמה הוא רחוק מלהתגשם. סיפרתי לו על העבודה החדשה והלא כל כך קלה שיש לי, וביקשנו עצה וברכה. הרב חשב מעט, ואמר לי: "היום הצורך של קירוב קרובים גדול כל כך, שזו מצווה לא פחותה מלקרב רחוקים". הוא כיוון אותי להישאר במסגרת הזו ולתת את עצמי ככל שאני יכולה עבור הבנות ומשמיים יעזרו לי. הוא בירך אותנו בפרנסה טובה ובהצלחה במעשה ידינו. יצאתי משם חזקה ובטוחה בשליחות שלי. לא התפלאתי כשבאותו היום קיבלתי שיחה מהנהלת התיכון, בה התבשרתי כי יש לי לשנה הבאה 6 שעות תקן ועוד מילוי מקום.

אמנם זה לא הרבה, אך עדיין זה מספר שאומר "נכנסת למערכת". מכאן זה רק להתקדם. ואכן, נכנסתי עם כל הכוח. נתתי לבנות את הנשמה, כפשוטו ממש. התחלתי לאהוב אותן ממש, ראיתי בהן גיבורות עם עוצמות רוח גבוהות. בנות שעוברות כל יום מחדש ניסיונות לא פשוטים בכלל, שאדם בוגר לא עובר במשך כל חייו. ראיתי את האמונה שלהן למרות ובגלל, את היכולות שלהן לפרוח גם אם מנסים להסתיר להן את השמש. ובאמת, ככל שאהבתי אותן - ההערכה שלהן אלי גדלה, ונבנה בינינו קשר טוב ומזמין.

לא אחת הן היו באות אלי לארוחת ערב, או לעזור לי בבית עם הילדים. גם לארוחות שבת הייתי מזמינה אותן, והן היו נענות בשמחה. הן נהיו חלק אינטגרלי מהבית שלי. ילדי הכירו אותן ונהנו לשהות בחברתן. שנה אחר כך כבר התקדמתי, וקיבלתי חינוך ועוד ריכוז חברתי.

העבודה עם הבנות הללו היא ללא שעות מוגדרות. יכלתי לעבוד יום שלם, ומיד כשהגעתי הביתה - לקבל טלפון חרום מעו"ס או מאמא היסטרית וכאובה. ושוב לצאת אליה, לנסות לדבר, לפשר. והיו פעמים שהבת היתה מגיעה בעצמה, מקרה חירום. העבודה סבבה את חיי. היא היתה חלק מהמשפחה לגמרי.

מתוקף התפקיד הייתי אמורה גם לארגן את כל הפעילויות, כולל מחנות וטיולים. זה כשלעצמו היה "לשבור את הראש", לתת לבנות הללו את הפורקן שהן חייבות כל כך ולשמור יחד עם זאת על מסגרת נכונה ונאותה, לא להגביל יותר מדי אבל לשים גבולות. לתת להן את המרחב ואת מה שכן אפשר. זה דרש לוליינות ויצירתיות ללא הפסק.

כאשר ישבתי לארגן את המחנה, שברתי את הראש, כמעט כפשוטו. התקציב שעמד לרשותי היה דל יחסית לצורך. המצב של התיכון לא היה משופר, ואני הייתי צריכה לדלות הרבה מאין. במצבים כאלו, ובכל מצב בו אני עומדת מול הבנות הקדושות הללו, אני רואה את יד ההשגחה, כפשוטו ממש. אני מרגישה איך ד' מנחה אותי צעד צעד, יש להן שמירה מיוחדת.

זה התחיל מאכסניה – לאחר סבב של שיחות למציאת מתחם מתאים, ללא תועלת, קיבלתי שיחה מעמיתה מסמינר אחר, על מתחם שהם שכרו לימי עיון וביטלו, וכעת אין למתחם דורש והם מוכנים להוריד במחיר. התאריכים, כמה מפליא, תאמו בדיוק לתאריכים שחיפשתי. עבדתי לילות כימים ממש, כדי להתאים להן אטרקציות שההנאה מהן תהיה מובטחת. בנוסף, הקפדתי מאוד על מקומות שסגורים בשבת, כך שגם אם מצאתי משהו - הוא לא תמיד עמד בקריטריונים.

באחד הימים גיליתי מתחם פעילות אטרקטיבי, בדיוק מה שמתאים לבנות. פארק אתגרי. בדקתי וגיליתי כי הוא סגור בשבת. בשבילי זו היתה זכייה בפיס. מיהרתי לסגור איתם על יום בו הפארק יהיה סגור רק לבנות התיכון. הפארק היה מושלם, במיקום מתאים לאכסניה, ובנוסף, זה סידר לי את כל חלקי הפאזל שנותרו לי כדי להרכיב את המחנה בשלמותו. לאחר הפארק היתה בתוכנייה הפעלה כלשהיא, אותה נערכנו לקיים בחוף הים הסמוך.

מטבעי אני אדם מאורגן ומסודר מאוד. אני דואגת לוודא שוב ושוב עם כל המפעילים והמקומות כי הדברים סגורים על הצד היותר טוב. כמו כן, אני מוודאת תמיד לפחות יום לפני כי בהנהלת המקום יודעים על הפעילות העתידה.

כך היה גם הפעם. יום לפני שיצאנו אל הפארק וידאתי גם עם הנהלת הפארק וגם עם אשת הקשר של המפעילה שאמורה להיות אחרי הפארק, כי אנו רשומים והכל סגור. משניהם קיבלתי תשובה חיובית. הנחתי לדברים והמשכתי עם הבנות, למצות את ההנאה מהמחנה.

שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון שקבלתי מהנציגה של מתחם הפעילות. היא היתה מבוהלת עד עמקי נשמתה. "אל תשאלי", היא אומרת לי. "בטעות רשמתי גם אתכם וגם סמינר אחר לאותו תאריך". נאלמתי. מעולם לא קרה לי דבר כזה. כפי שאמרתי, אני אדם מאורגן ששום דבר לא מתפספס לו וכעת, בדיוק היום הכי מושקע, שבעיני היה גולת הכותרת של המחנה, הולך להשתבש. המפעילה הציעה להעביר את שעת קיום ההפעלה לשעה מוקדמת יותר, דהיינו, לפני הפארק. זה היה לי חבל, כי רציתי שהן תפקנה את המירב מהפארק.

המפעילה היתה אבודה כל כך. היא הסבירה לי שהסמינר השני לא מוכן בשום אופן לשנות את המועד, והיא לא יודעת מה לעשות. ריחמתי עליה מאוד והחלטתי לעזור לה ולהגיע לקראתה כמה שאוכל. סוג של חסד. קבענו להקדים את הפעילות, שזה אומר להעיר את הבנות מוקדם בבוקר – דבר לא פשוט בעליל, במיוחד לא במסגרת המחנה - לערוך את הפעילות בחוף הים ולצאת בהקדם ישירות לפארק שהיה סמוך למקום, לנצל את הזמן שנותר.

כצפוי, הבנות היו ממורמרות משנת הליל החטופה שלהן... זה דרש מאיתנו, הצוות, יותר אנרגיות והכלה, אבל גם את זה צלחנו לבסוף. הן נהנו מההפעלה, ובעיקר, גולת הכותרת, נהנו מהפארק האתגרי שהיה כמו כפפה ליד בשבילן. הן התפרקו כמו שצריך. היתה מדי פעם מחשבה שחבל, הן יכלו ליהנות יותר זמן אילולא... אך הדחקתי את המחשבות הללו, בידיעה כי יש מנהיג לבירה, והכל לטובה.

כפי שציינתי, הפארק שוכן בעיר הסמוכה לים. כאשר כולן כבר היו על האוטובוסים והתחלנו לצאת מן העיר, קבלי שיחת טלפון בהולה מחדר המצב של משרד החינוך. "יש דליפה של אמוניה באזור חוף הים, צאו מהמקום במהירות האפשרית".

הרגעתי את הדוברת ואמרתי לה כי כבר יצאנו מהמקום ואנחנו כבר מחוץ לעיר. רק כשניתקתי את הטלפון הבנתי את גודל הנס. היינו אמורות להיות עכשיו בדיוק על חוף הים, בפעילות שרק אתמול, ברגע האחרון, הקדמנו אותה באילוץ. פתאום הבנתי שהמפעילה "בטעות" שמה שני לקוחות באותו היום, "בטעות" לא שמה לב עד הרגע האחרון ממש. באותו הרגע הבנתי כי לא עשיתי לה טובה בכך שהסכמתי להתגמש מול הסמינר השני, להיפך, היא גמלה לי חסד. בזכותה הבנות זכו לקבל את הפעילות שלה באותו היום, ויותר מהכל – הן ניצלו מהחומר המסוכן הזה ומהאנדרלמוסיה שהתחוללה בעקבות כך.

בעוד אנחנו נוסעות ברוגע, שם בחוף, הכאוס חגג, ואנחנו ניצלנו מכך. זה היה מדהים לראות איך הקב"ה שומר עליהן שוב ושוב, ההשגחה לא פוסקת לרגע. בשבילי זה היה חיבוק משמיים. הרגשתי זכות עצומה להיות השליחה של הקב"ה לנתב את הבנות היקרות שלו, לתת להן את כל מה שרק אפשר כדי שהן תקבלנה את הכוחות להמשיך ולהתקדם, ולתת לעולם את היופי האמיתי שלהן, כי העולם זקוק כל כך לטוהר שלהן, לעוצמות שנולדו להן מתוך הניסיונות הלא פשוטים שהקב"ה העניק להן.

הן עוצמתיות, מדהימות וגיבורות. אני מודה לד' שניתב אותי לשליחות הזו. יצאתי ממנה אחרת, אמיתית יותר, שואפת יותר. הן כמו יהלומים המתפלשים בבוץ, לעיתים לא מבחירה. כל יום מחדש אני מתפללת שאזכה להרים אותן משם. הן כבר ממורקות, נשאר רק להניח אותן במקום גבוה. כי האור שלהן מפיץ לעולם כולו.