איה קרמרמן על האכזריות שהפכה למיינסטרים

מה בסך הכול רצו האימהות בפעוטון בייבי לאב בראש העין? שמישהו ידאג לילדים שלהן. זה כל כך חסר היגיון לרצות את זה? להיות הורים זו העבודה הכי קשה בעולם. העבודה הכי כפוית טובה, הכי מאתגרת. ועדיין, רובנו בוחרים לוותר על כל כך הרבה מעצמנו ומעצמאותנו ולתת, לאהוב, לחוות רגעי אושר שאין שני להם. כשאנחנו מסתכלים על תינוק חדש, אי אפשר להסיר ממנו את העיניים. העין לא שבעה, כי עם התינוק הזה נולדת הזדמנות להתחיל משהו חדש. כשנולד ילד, כל מה שאנחנו רוצים זה לשמור על הדבר הטהור והרגיש הזה, למנוע מהעולם לעשות בו שפטים. זה מה שאנחנו מחפשים כשאנחנו מוסרים את הנשמות הנקיות האלה בידיים אחרות, בידי מטפלת או גננת.

השבוע כולנו מרגישות שזה התנפץ לנו בפנים. היד שהייתה אמורה ללטף, עשתה את הרע מכול. רק נס הוציא את הילדים חיים מהגן. השבוע כל אמא שהורידה את הילדים בפתח הגן, עשתה זאת עם גוש חנק בגרון. אתן מכירות את הרגע הזה? הרגע שבו אנחנו מסיימות להוריד את כל הילדים בבוקר במוסדות החינוך, סוגרות באנחת רווחה את דלת המכונית, מסמנות וי של הצלחה? הרגע הזה נעלם מחיינו. קשה לי לחשוב מתי שוב תיסגר מאחורינו דלת הפעוטון ונלך לעבודה בוודאות שהילדים שלנו בטוחים, בידיים טובות.

אני לא באה להוציא שם רע לכל הפעוטונים, חלילה. הרי אני זו שרק לפני שבועיים הודיתי למורות ולגננות מעל דפי העיתון. כולנו יודעים שמרבית המקומות טובים ויש בהם אנשים טובים שמטפלים במסירות בילדים שלנו. אבל הספק הזדחל ללב. הזדחל ופצע אותו. את הלב של כולנו.

די לעצום עיניים

צפיתי בסרטי ההתעללות הנוראים. למה? כי כולנו צריכים לצפות בהם. כי לא לצפות בהם זה להגיד - זה לא שלנו. וזה כן. זה שלנו כהורים וכחברה. כי זה היה חלילה יכול להיות הילד שלנו. רק במקרה הוא לא היה שם, לא ספג את המכות האיומות, את ההאכלה בכפייה, את נחת זרועה של האישה האיומה הזאת. זה כן, כי זו החברה שבה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, כי זו החברה שבה אנחנו ממשיכים לעצום עיניים ולדמיין שהכול תקין. ולא הכול תקין. הבעל שם טוב הקדוש אמר שכל מה שאנחנו רואים הוא בבואה, מראה, של פגם בעצמנו. אז יקיריי, קיבלנו את הפגם שלנו לפנים. בבום. כנראה שכל הרמזים העדינים המקדימים לא היו מספיקים. מישהו החליט לנער אותנו מתנומתנו הנינוחה.

באיזו קלות אנחנו יכולים לקרוא לגננת הזאת בשמות. מפלצת, אישה חולה, פסיכית. אלו רק מעט מהתארים המחרידים שכולנו חפצים להדביק לה. אפילו היא אמרה על עצמה "פה הייתי השטן". אבל לשים על המקרה הזה תווית של משהו חריג זה להשקיט את כולנו, להגיד שזו לא הנורמה. כמה קל זה יהיה? לשים את החריגה הזאת תחת סורג ובריח, לזרוק את המפתח, לשכוח ממנה ולחזור לחיינו נטולי הדאגה? נשמע כמו חלום. אבל זו ממש לא המציאות. המציאות שונה ואנחנו חייבים לצאת שונים, טובים יותר, מהמקרה הזה.

נגיד שיקרה נס והממשלה תחוקק חוק שכל הגנים והפעוטונים צריכים להיות מרושתים במצלמות ושכל הגננות צריכות לעבור מבחן התאמה. זה יפתור נקודתית, ישים פלסטר, חשוב ככל שיהיה, על בעיה רחבה יותר, עמוקה יותר וכואבת הרבה יותר. אני חוששת שכל החלטה מהירה שנקבל, רק כדי להוקיע את המצב הזה מתוכנו ולהגיד שטיפלנו בו, היא בחירה בדרך הקצרה. אם נקבל אותה, ההימור שלי הוא שנראה את אותה גברת בשינוי אדרת. לגברת הזאת קוראים אכזריות. רוצים עוד מילים? חוסר רחמנות. חוסר אמפתיות. חוסר הפנמה שיש מי שנפגע כשאנחנו עושים מה בא לנו בלי טיפת נקיפות מצפון.

סלפי של התעללות

אולי אני מגזימה? אולי אסור לי לקחת איזו משוגעת אחת, חריגה, ולהקיש ממנה על כולנו? השבוע ראיתי תמונה של בני נוער מתעללים בזקנה אוטיסטית חסרת ישע. הם שפכו עליה ביצים, סוכר וקמח. "הפכו אותה לעוגה אנושית". כמובן, שום התעללות לא תהיה מושלמת בלי הסלפי הזכור לטוב. מילא הסלפי הדוחה, אבל זה גם נראה להם הגיוני להעלות את זה לרשתות החברתיות ולצפות לקבל לייקים. גם הבחורים האלה קצת לא בסדר, נכון? רשעים שכאלה. לא כמו מרבית הנוער שלנו, מלח הארץ, המתנדבים. נו בסדר, קניתי. גם הם לא הנורמה.

ומה עם הבחור הזה מקריית גת? זה שבועט בחפץ לב בזקנים ברחוב, מפיל אותם ארצה וממשיך להפליא בהם את זעמו. אה, כן. נזכרתי. גם הוא לא בסדר בראש. הוא כל כך לא בסדר, שהמשטרה לא ממש עשתה איתו משהו, למרות תיעוד הגועל שלו על ידי עוברי אורח. אבל תירגעו, גם הוא לא בנורמה.

מה עם הבחור שהחליט להצית את ביתה של מעודה, על ילדיו ושכניו? טוב, הוא ממש לא בסדר. "ידוע למשטרה". ומה עם כל הטוקבקיסטים? אלו שכתבו שצריך לשרוף אותה? אלו שכתבו על המצית "מתנחבל", מצירוף המילים מחבל ומתנחל? אלו שאמרו שהוא עשה מצווה, הם בנורמה? מה עם מקרי ההתעללות הרבים בפעוטונים בכל רחבי הארץ, אלו שסוף סוף נחשפים ומופנים אליהם הזרקורים הראויים? עצרו רגע. אנחנו בכלל מבינים מה הנורמה היום? ואם כן, האם אנחנו עושים משהו בנידון כדי לתקן אותה? או שאנחנו ממשיכים לצקצק בדרך לעבודה כשאנחנו שומעים את הרדיו? אומרים: פששש, זאתי לא נורמלית!

האכזריות הפכה למיינסטרים. אומנם היא מידה שאנחנו נולדים איתה ואנחנו לא יכולים להעלים אותה לחלוטין. אבל אנחנו לא חייבים להיכנע לה, לתת לה להתהלך בגאווה בקרבנו כשהיא גלויה, חסרת בושה ומוערכת. היא מאחורי המקלדת, על הכביש, בין ילדי הכיתה שמתעללים זה בזה בקבוצות הווטסאפ. היא שם, מבעבעת במשחקי המחשב, אתרי האינטרנט, תוכניות טלוויזיה. אנחנו כבר נהיינו קהים. התרגלנו לפגוש בה, באכזריות הנורמלית הזאת. אבל יש לנו תקווה, כי כל פעם שנולד תינוק, נולדת אמא חדשה, אבא חדש. נולדים יחד איתם חמלה, אהבה ורצון לעולם טוב ורגיש יותר בשביל האור החדש שנברא. בבקשה, בואו ניקח את הרצון הטהור הזה ונקיא את האכזריות מהנורמה.

סלט זוקיני חי

המצרכים הדרושים:

זוקיני אחד חתוך למקלות דקים / גבעול בצל ירוק קצוץ / חצי כוס כוסברה קצוצה / רבע כוס קשיו טרי / רבע כוס חמוציות או 2 כפות לימון כבוש קצוץ / 3 כפות שמן זית / חצי כפית מלח / מיץ מלימון אחד

אופן ההכנה:

קולים את הקשיו בתנור בתוכנית גריל או במחבת חמה עד שהוא שחום ומניחים לו להתקרר היטב / מערבבים את כל מרכיבי הסלט יחד ורק לקראת ההגשה מוסיפים פנימה את הקשיו.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".