סיון רהב מאיר על אהבה לילדים ועל נישואי תערובת

1. בהתחלה, המודעה הזאת נראתה לי קצת שרלטנית: "מדע האהבה - ה־DNA של ילדיך ניתן לשינוי, וזה בידיים שלך". נשמע לי כמו ממבו־ג'מבו רוחני. טעיתי בגדול.

שלומית מזרחי היא ד"ר למדעי המוח, מנהלת מעבדה בטכניון. היא גם אמא לשישה, דתייה, תושבת בית־שאן. כ־200 נשים הגיעו לשמוע אותה השבוע בבאר־שבע, כשברקע פרשת המטפלת המתעללת מראש־העין.

"במחקרים שלי נחשפתי לקסם: יש לנו יכולת להשפיע על הביולוגיה של הילד שלנו", היא פתחה. "אני לא מדברת על ההיבט הפסיכולוגי, זה ברור, אלא ממש על הביולוגיה. אהבה וחום וקשר - משנים את הגנטיקה של הילד".

היא הסבירה שהדברים שלה נכונים גם לגבי אבות וגורמים חינוכיים שסביב הילד, אבל התמקדה באהבת אם: "יש לנו חלק משמעותי בקביעת סף הכאב של ילדינו. מערכת הכאב שלנו נבנית לאור חוויות העבר. נדמיין את יוסי, ילד בן שנה, שנפל וקיבל מכה במקום רגיש ומדמם מאוד - השפתיים. הוא רץ לאמא, כולו דם, והיא מגיבה בהיסטריה וצורחת אל בעלה: 'וואו, משה, הלך הילד, בוא מהר, כמה דם'. יוסי קולט שהדבר האדום הזה - הוא עוד לא יודע מה זה דם - זה סימן שהגיע סוף העולם. דני, לעומת זאת, מצא את עצמו במצב דומה, אבל אמא שלו אמרה: 'אוי, קיבלת מכה, זה בטח כואב, אבל כל הכבוד, אתה מתגבר, בוא ננגב את הדם'. היא הקרינה חוזק ושליטה, ודני קלט שאפשר להתמודד עם הדבר האדום הזה. תחושת הכאב שנצרבה בו שונה לחלוטין.

"עכשיו יוסי כבר בן שלוש. אמא מנסה לגרום לו לאסוף את הצעצועים בחדר. אין לי מושג איך לגרום לו לעשות זאת, אני ביולוגית, תלכו למנחת הורים... אבל בואו נתמקד בתגובה שלנו: אם אמא של יוסי תשים לב, ותגיב לפלא הזה בהתפעלות, במחמאות, בפרגון נפלא, בשבחים - המוח של יוסי יפריש דופמין באזור ההנאה במוח, והוא יחווה הנאה מפעילות חיובית. אחר כך הוא גם ינסה לפתור תרגיל קשה בכיתה כדי לחוות שוב את התחושה הזאת ולקבל חיזוק חיובי מהמורה, כי הנאה גורמת להנעה. זה בסיס המוטיבציה. כשטוב לי, כשאני נהנה – ארצה לעשות זאת שוב.

"יש שורת מחקרים על חולדות, שמראים שאמא־חולדה שליטפה, חיממה וטיפלה בגורים שלה בצורה טובה - גידלה חולדות בוגרות עם מוטיבציה גבוהה יותר, עם כישרון למידה, עם זיכרון מפותח ואפילו עם יכולת עמידה בלחצים. חולדות שלא זכו לטיפול טוב ב'גיל הרך' שלהן, הגיבו רע לסטרס, גדלו להיות חרדתיות, תוקפניות, כאלה שלא מצליחות להוריד את רמות הלחץ כשיש איום".

בשבוע שבו המדינה כולה עסקה בחינוך הגיל הרך, ד"ר מזרחי סיימה את דבריה כך: "איך יכול להיות שמה שהתרחש כל כך מוקדם, בינקות ובילדות, משפיע על הגנים עד לגיל מאוחר? קוראים לזה אפיגנטיקה, אחד הנושאים הבוערים ביותר בעולם הביולוגיה. הסביבה, היחס, תנאי ההתפתחות, המזון - משפיעים על הגנים שלנו. זה לא תירוץ כדי שנבוא ונאמר, 'אה, אמא לא חיבקה אותי מספיק, לכן יש לי בעיות קשב וריכוז', כי יש עוד גורמים משפיעים. אבל זה כן נותן לנו את היכולת להכריז, גם על בסיס מדעי: תרבו בנשיקות, תרבו בחיבוקים, תרבו במבט בעיניים, בדיבור נעים, בגילויי אהבה, תגידו לילדים שלכם כמה הם טובים ואהובים. כמו קסם, הדברים האלה יסייעו למערכת הכאב שלהם, למערכת הלחץ, לקוגניציה, למוטיבציה. תאהבו את הילדים שלכם".

2. שר החינוך הרב רפי פרץ אמר השבוע שהתבוללות היא "שואה שנייה", ועורר מיני־סערה. חלק מהסערה מוצדק: אכן רצוי לא להשוות שום דבר לשואה. בהזדמנות זו, גם האלוף במיל' יאיר גולן מתבקש להפסיק לזהות בקרבנו תהליכים נאציים. יש כיום ילדים ששומעים את הביטוי "נאצי" בפעם הראשונה כקללה סתמית, כי מישהו צעק נאצי על שוטר, או על אוהד של הקבוצה הלא־נכונה. אחר כך נתלונן על הכחשת שואה וזילות שואה בעולם.

אבל חלק מהסערה לא מוצדק: בלי קשר לשואה, מותר לדבר נגד התבוללות. צריך בעיקר לחשוב איך לעשות את ישראל, הציונות והיהדות לגורם זהות אטרקטיבי. אך הפוליטיקלי־קורקט משתנה כל כך מהר, עד שאסור להרגיז ולומר דברים שהיו מובנים מאליהם עד לא מזמן.

בארגון ליב"ה מצאו השבוע תמליל של דיון במליאת הכנסת, משנת 1970. ח"כ זאב הרינג מהמערך אמר שם שההתבוללות בארצות־הברית היא אבדון, חנק רוחני, כליה. ח"כ ארי אנקוריון מאותה מפלגה השתמש במילה השמדה. ואז דיברה ראש הממשלה גולדה מאיר, והציגה את ה"אני מאמין" שלה: "מעל לכל דבר שבעולם בעיני, יש דבר אחד, והוא - קיום עם ישראל. מעל למדינת ישראל ומעל לציונות. לאיש מאיתנו אין הסבר לחידת קיומנו... בארצות־הברית יש היום נישואי תערובת במספרים שעלי הם מטילים אימה. אומרים: רק 18%. מישהו מתעקש ואומר: 20%. והרי אסון אחד כבר קרה לנו: כאשר קמה מדינה יהודית - שישה מיליון יהודים כבר לא היו. הרי אי אפשר לשאת את זה שדווקא כשיש מדינה יהודית – גוברים נישואי התערובת בעולם. לי אין זה נותן מנוח. מי שאומר שאין זה מתפקידה של מדינת ישראל - אינו אלא טועה. אולי זהו התפקיד הראשון, אחרי ביטחון המדינה. אני רואה את זה כדבר החשוב, בה' הידיעה. אחרת שום דבר אינו חשוב. אין אני אדם שומר מצוות. אבל איש לא יוכל לעקור זאת מליבי ומהכרתי: במשך דורות, אלמלא הדת, היינו ככל הגויים, שפעם היו ואינם. אני יודעת שלימדו אותנו, כאן מהבמה הזאת, שאלה זמנים חדשים, מודרניים. אבל מי שאומר 'אנחנו יהודים של המאה ה־20' מוכרח לחוש היטב את החוט הארוך הקושר אותו ליהודים מן המאות הקודמות, וצריך לדאוג שגם במאה ה־21 יהיו יהודים".

שום סערה לא קמה בעקבות דבריה של גולדה. הם פשוט היו חלק מהקונצנזוס.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".