הורים וילדים
הורים במחלקה האונקולוגית, פרק ד': איפה התקיים סדר "אבות ובנות" היחיד מסוגו בעולם
אמרתי "תוכנית" בלי כוונה? עוד לא עברו דקות מספר בתוככי הסעודה, ואנו מבחינים ששבוּש כבר אינה קופצנית כמקודם. החיוכים והשמחה התחלפו במבטים קפואים וחמוצים
- שלום גבאי
- פורסם י"א תמוז התשע"ט |עודכן
שבו’ש גבאי (צילום: אלבום פרטי)
אלו המילים שאנו אומרים בכל יום בתפילת מעריב. מילים אלו מדברות על סדר היקום, הבריאה ועל תכנון הבורא את האדם – את עולמו, את יומו ואת שעתו.
צמרמורת חודרנית צורמת בי כשמזכיר אני את צמד המילים "סדר ותכנון". כשאמרתי "סדר ותכנון" אמרתי בשני מילים את תמצית תוכנה של התקופה ומהותה, על שעותיה, על ימיה, על שבועותיה, על חודשיה ועל שנותיה. הכול מתגמד ומתרכז בשתי מילים קדושות אלו, וכפי שיפורט.
סדר?
תכנון?
מה זה?!
אפשר לומר באופן ודאי שהדבר המתוכנן היחידי שהיה בכל תקופת המחלה והניסיון, הוא ה"אין תכנון", פשוטו כמשמעו. תלויים ועומדים היינו, נתונים לחסדי רצונו; ברצונו היינו בבית, ברצונו אושפזנו בבית החולים, וברצונו הוטרדנו פעמים אף לריק. לא ניתן ובלתי אפשרי היה לתכנן דבר או חציו, לא להיום, לא למחר, ומי מדבר על עוד שבוע.
עוד שבוע? מי? מה? מו? אנחנו?
תובנת ה"אין תכנון" פגעה בנו אף בפעולות הפשוטות שכל משפחה מבצעת בחיי היום יום. אפילו הזמנת טכנאי לתיקון מכונת הכביסה המקולקלת או לטיפול במזגן המקרטע, הייתה בעייתית מבחינתנו. איך נקבע את הזמן והשעה? מי יודע מה ילד יום, מה תלד שעה? יותר מדי "לידות" מפתיעות חווינו בימים ובשעות עברו. מי יודע מחשבות ק-ל ועתידות אדם? ואולי מישהו אי שם ב"שניידר" יחליט שהוא מתגעגע אלינו בפתע פתאום.
בשנים האחרונות השתרש מנהג נעים ויפה בכל בתי אבות ישראל, הנקרא בפי כל "אבות ובנים". האב מקדיש שעת איכות שבועית לילדו הקט, תינוק של בית רבן, שעת איכות רוחנית ומחוננת, שהשפעתה המידית נמשכת לימי השבוע, והשפעתה ארוכת הטווח משפיעה הרחק הרחק ממבטנו היום יומי.
יחד עם עם ישראל, גם אני ברוך השם זכיתי לקיים את לימוד "אבות ובנים" עם ילדי הקטנים לבקשתם ולהבנתי, וכמובן בכפוף למגבלות השהות בבית. כאשר שהינו בשבת בביתנו, היינו יוצאים, אני עם ילדי החמודים, ללימוד "אבות ובנים", שבסופו שבו הילדים הביתה עם שלל מגוון, טעים וצבעוני העולה על גדותיו, שכמובן הביא את שבוּש שנותרה בבית לתמוה: "מדוע? למה רק הבנים מקבלים ממתקים? מדוע יש רק 'אבות ובנים' ואין גם 'אבות ובנות'?".
אמרה - וקיבלה...
ויהי היום, התקדש החג. היה זה ליל שבועות, יום קבלת התורה, יום שבו נהפכנו לעם, נבחרנו מכל העמים. אנו מצווים לקיים לא רק חציו "להשם", אלא אף חציו "לכם". ובשביל החצי של ה"לכם", הכינה אביטל סעודת חג חלבית וחגיגית כיד המלך, גבינות בשלל גוונים וטעמים, בורקסים, פסטות, בלינצ'ס, מרקים, סלטים חיים, פיצות, מוקרמים, רטבים, גלידות, ריבת חלב, סוגי שמנת, מעדנים, יוגורטים, לזניות וכל טוב איטליה.
מול כל השפע הזה, שבוּש הייתה מולהבת מהאווירה השונה והצבעונית. שובבה וקופצנית, חייכנית, שמחה ומתוקה כתמיד.
התכנית הייתה שמיד לאחר סיום ההידור במצוות "חציו לכם" יחל המימוש המעשי של מצוות "חציו להשם", כאשר נצעד, האב עם הבנים, אל בית המדרש ללימוד "אבות ובנים", ביום שמסמל מכול את מורשת האבות לבנים, ליל שבועות, "והודעת לבניך", יום שניתנה בו תורה.
קולות וברקים, עשן כבד ורעש גדול נשמעו בעבר ונשמעים כיום בליבו ובנפשו של כל יהודי, וכמהה לקבלת התורה הפרטית והאישית שלו.
אמרתי "תוכנית" בלי כוונה?
עוד לא עברו דקות מספר בתוככי הסעודה, ואנו מבחינים ששבוּש כבר אינה קופצנית כמקודם. החיוכים והשמחה התחלפו במבטים קפואים וחמוצים, ושבוּש שוכבת לה אפאטית ובחוסר מעש על הספה הסמוכה. למיטב ניסיוננו, מצב זה אינו מדליק נורה אדומה אלא פרוז'קטור גדול וסגול. מדדנו מיד את חום גופה, והבנו... הבנו שהשולחן שנערך בעמל וביגע של שעות וימים ואין ספור מחשבות ורצונות - לא יזכה שאני ושבוּש נתכבד בו.
הילדים הרכים, שכבר יומיים מוכנים וסוחבים את ערמת דפיהם, ספריהם ומחברותיהם, על מנת ללמוד "כל הלילה" עם אבא ב"אבות ובנים", כנראה ילמדו ב"שכנים-ובנים", אבל לא עם אבא. אבא כבר התניע את האוטו בעיצומו של חג, אוחז בספר תהילים ובבובה ביד, וטס ברחוב רבי עקיבא וברחוב ז'בוטינסקי היישר ל"שניידר", כשעיני האם והילדים דומעות ואדומות, מביטות אחריו ואחריה ברחמים ומלוות אותם אל חושך הלילה...
והלילה ההוא בבית החולים...
חשוך כיום החולין, דומם כליל סגריר, ללא הוויות אביי ורבא, ללא בית המדרש, ללא אבות וללא בנים. אין רעש, אין קולות, אין עשן ואין ברקים, אבל יש אבא, שבעיצומה של סעודת ליל שבועות ברח על נפשו על נפש ילדיו ואשתו, עם רכבו ובתו, שכבר אינה מחייכת כמקודם.
אבא, שהותיר מאחור לבבות דואגים וחרדים, והגיע היישר לתוככי המחלקה האונקולוגית לילדים ב"שניידר", אוחז ותופס בקרנות ספר התהילים הקטן, העוגן היוצר את האור ועושה את ההבדל הגדול.
שרפים וחיות הקודש הביטו בי ברחמים ובדמע אילם. מלאכי שמים זלגו דמעות ובכו, והקב"ה בכבודו ובעצמו אמר להם למשרתיו: "חזו, חזו בניי חביביי דמשתכחין מצער ומצרה דיליה, ועוסקין בחדוותא דילי". ספרון התהילים מרוט הדפים, ספוג הדמעות, קמוט החרדות ועמוס הרגשות, דפים שהם לב...
והלב... הלב הזה קרוע ומפוצל.
חלקו האחד נמצא עם מה שנותר מאחור – שולחן ערוך בכל טוב מעדני ארץ, רעיה-אם וילדים במבטים קפואים, מאוכזבים, עצובים, חרדים ולא מבינים.
וחלקו השני של הלב חבוק עם ילדתי הקטנה והחמודה, השוכבת לצדי מלופפת צינורות וחוטים מבחילים, מחטים ועירויים וחיידק אחד שמתפתח, מי יודע לאן? מי יודע כמה? ומי יודע עד מתי?
ושני חלקי הלב יחדיו כמהים לספוג את השפע ואת סגולת הלילה הגדול של ליל שבועות, ולא למרות היותם במחלקה האונקולוגית, אלא משום שהם במחלקה האונקולוגית. האם אפשר בכלל להפסיד את התחושה, את החשמל, את הזרם הרוחני שניתן לחטוף במעמד הר סיני אישי ומרומם זה, במעמד הייחודי, בדממת המוות של המחלקה השקטה הזו?!
וחטפתי...
לתגובות: shalom8410966@gmail.com
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>