הרב אברהם אוחיון: "הכל נשרף ועלה בלהבות, נס שיצאנו בחיים"

"ירושלים: משפחה חרדית חולצה מדירה בוערת", זעקו הכותרות לפני קצת יותר משבוע. מי שהמשיך לקרוא את הידיעה נחשף עד מהרה למקרה המצמרר, כמו גם לנס הבלתי נתפס: זוג הורים ואחד עשר ילדיהם ניצלו מהלהבות שפרצו בדירתם בשכונת פסגת זאב, בירושלים. למרות העובדה שהשריפה אכלה כל חדר בבית וגרמה לנזקים עצומים, הם זכו לצאת ללא פגע.

משפחת אוחיון היא המשפחה שהפכה בעל כורחה לבעלת הנס, ואביה, הרב אברהם אוחיון הסופר והמחבר הנודע, מצא את עצמו בעל כורחו גיבור של סיפור מתח מצמרר שלא הוא בחר לכתוב. במשך קרוב ל-40 דקות הוא כלל לא יודע איך יראה סופו של הסיפור, שחדר הפעם אל תוך-תוכו של ביתו הפרטי, והפגיש אותו עם המראות המצמררים ביותר שקיימים עלי אדמות.

צונאמי של עשן

"התעוררתי בשעה שבע בבוקר", נזכר הרב אוחיון בתחילתו של יום הבלהות. "זה היה אחרי שאשתי יצאה בשעה עשרה לשבע, כדי לקחת את שלושת הבנים הגדולים שלנו לאוטובוסים שיובילו אותם לישיבות. יש לנו אחד עשר ילדים בלי עין הרע, ואני נשארתי בבית עם הצעירים יותר. כשהתעוררתי היו לידי ארבעה קטנטנים: יעקב בן החמש, בתיה בת הארבע, תמר בת השנתיים והדס בת החצי שנה היתר היו בקומה התחתונה של הבית. ביליתי עם הקטנים והיינו עסוקים בצחוק משותף ובדגדוגים, כשלפתע ראיתי עשן מעל דלת החדר. רצתי אל הדלת, פתחתי אותה וקיבלתי גל אדיר של צונאמי - עשן סמיך ושחור. לא היה לי זמן אפילו להיבהל, הבנתי שאני חייב להציל את הקטנטנים, אז הוצאתי את ארבעתם החוצה, אל המרפסת, הושבתי אותם על הספה, ורצתי בחזרה כדי להציל את שאר ילדי המשפחה שנמצאים בקומה התחתונה.

הכניסה לחדר הקטנים

"ניסיתי לצאת מהחדר כדי לרדת למטה, ו... לא הצלחתי. פתחתי את הדלת שוב ושוב, ובכל פעם מחדש הותקפתי בענן עשן סמיך וקשה. קשה ממש. פיזית. צריך להבין שחדר המדרגות בביתנו צר, וטבעו של העשן הוא לעלות למעלה. העשן מלא בגזים, בחום אדיר, ולכן הוא עלה במהירות ופשוט הדף אותי. הרגשתי שכל הפה שלי מתייבש, לא הצלחתי לנשום, סגרתי את הדלת, יצאתי אל המרפסת ושאגתי בקולי קולות: 'הצילו! הצילו!' לאחר מכן ניסיתי לצעוק בכל כוחותיי אל הילדים שלמטה: 'תצאו מהבית!' אבל הם לא ענו לי".

בשלב הבא ניסה הרב אוחיון להתקשר למשטרה. "לא זכרתי את המספר של כיבוי האש, אז התקשרתי למשטרה וצרחתי שיודיעו גם לכיבוי האש, צעקתי גם לעבר השכנים: 'תזמינו מכבי אש'".

(צילום הסרטון: תקוה בת שלום)

ואז, באותו רגע, בסייעתא דשמיא מדהימה, חזרה אשתו של הרב אוחיון הביתה. "אשתי התקרבה לבית, ומהר מאוד קלטה את המצב. רק מאוחר יותר היא סיפרה לי שדחף בלתי מוסבר תקף אותה להגיע לבית ולוותר על קניית הלחם והחלב כמו בכל יום. היא רצה פנימה, ממש לתוך הלהבות, ויחד איתה נכנס לאש גם שכננו היקר הרב רפאל בר חן, הוא ממש חירף את נפשו ונכנס לתוך הקומה הבוערת, בה היו הילדים, ואף נכווה באצבעותיו. אשתי מיהרה דבר ראשון אל חדר האמבטיה, משם היא שמעה את צעקותיה של מלכי, בת העשר. מלכי הייתה כלואה באמבטיה, אחרי שנעלה את עצמה בפנים, היא ניסתה להימלט דרך החלון, אך לא הצליחה, והדלת כמעט נמסה. היא צעקה 'הצילו, הצילו!' עד שנגמר לה הקול והיא התמלאה בפיח. אשתי, במסירות נפש שאי אפשר לתאר, לא חשבה יותר מידי, אלא פתחה את המנעול באמצעות הציפורן, היא חילצה את מלכי, הוציאה אותה מתוך האש ודחפה אותה החוצה.

מקלחון ילדים

"בינתיים השכן, הרב בר חן היקר, חילץ את אהרון בן אחת עשרה. אהרון הוא ילד מאוד אמיץ וחכם, ממש גיבור. הוא מסר את הנפש בצורה הכי החלטית שיכולה להיות, נכנס לאש ונאבק עם השכן במכות, כי הוא היה בטוח שהדס התינוקת למעלה, והוא ביקש להציל אותה. הרב בר חן משך אותו החוצה, אבל אהרון התעקש לעלות למעלה, ממש נלחם בו, עד שלבסוף חולץ".

איפה אתה היית באותו זמן?

"אני הייתי באותו זמן במרפסת, מחבק את ארבעת הקטנטנים, לאחר שניסיתי שלוש פעמים לרדת למטה ללא הצלחה. הגיעו אלינו כמויות של עשן וכולנו השתעלנו. החלק היותר קשה בכל הטרגדיה הזו, היא העובדה שאני לא ידעתי מה קורה עם הילדים בקומה למטה והייתי סבור ש... ה' ישמור... ואילו אשתי אף היא, לא ידעה מה ארע לקטנטנים שם בקומה מעל. למה שעובר לך בראש ברגעים כאלה, שום דבר בעולם לא מכין אותך. מאוחר יותר גם התברר לנו אחד מתוך שורה ארוכה של ניסים גדולים שהיו במהלך השריפה. הסתבר שתמר בת השנתיים ישנה עם הילדים בקומה התחתונה. היא קמה בבוקר ומלכי הוציאה אותה מהלול ואמרה לה: 'תעלי למעלה, לאבא'. לפי החישוב שלי זה היה ממש ברגעים שבהם פרצה האש. אם היא לא הייתה מוציאה אותה מהלול, אין ספק שהיא הייתה נשארת כלואה שם, כי ילדה בת שנתיים לא מסוגלת לצאת לבד, ולא הייתה לה שום דרך להימלט מהאש. בכלל, כשאנחנו משחזרים את מה שקרה אנחנו כל הזמן רואים ניסים. הקב"ה פשוט שמר עלינו בכזו אהבה. אין לי שום הסבר אחר".

מיטות בחדר בנות

אחרי שחולצו מלכי ואהרון מהקומה התחתונה, הגיע תורו של יוסף, ילד בן שתים עשרה שקיבל כנראה פיק ברכיים בשל האש, נעמד במקום ולא הצליח לזוז. "רפאל, השכן שלנו, נתן לו שתי סטירות שעוררו אותו, והוא הצליח גם כן להימלט", מתאר הרב אוחיון, "אחריו נמלט גם משה. לאחר שכולם היו בחוץ ונלקחו לדירת השכנים, אשתי הצליחה לעלות אלינו, אל המרפסת, היא ניסתה לעזור לנו להימלט, אך בסופו של דבר הבינה שהכי נכון יהיה שתישאר יחד אתנו.

"עמדנו במרפסת במשך עשרים וחמש דקות", מתאר הרב אוחיון, "מכל החלונות של הדירה עולה אלינו עשן מאיים ביותר, שחור ומחריד ואני מרגיש גל חום אדיר. הנחתי על הילדים מגבות רטובות וביקשתי מהם להשתדל לנשום כמה שפחות, אני צועק לאנשים: 'תזמינו מכבי אש!' ובינתיים שר שירים של ילדים ואומר להם: 'הכל בסדר, עוד מעט ייקחו אותנו במנוף', כשבליבי אני יודע ששום דבר לא בסדר ועוד כמה רגעים האש תגיע גם אלינו, כי אין ברירה אחרת. אומר את האמת – היה שלב בו כבר לא האמנתי שנצא מזה, כי הבית שלנו נמצא בגובה ארבע וחצי קומות, במיקום שמאוד קשה להגיע אליו. ראיתי שחור בעיניים, תרתי משמע".

החדר של רפאל יהודה ויוסף

הרב אוחיון ממשיך בתיאור הרגעים המחרידים: "אני מסתכל למטה ורואה את כל השכנים והמכרים שלי עומדים מתחת לבית, כולם בוכים ומתחננים, צועקים אליי: 'אנחנו רוצים לעזור לך, אבל לא יודעים מה לעשות!' היו שם כמה מאות אנשים, רק מכבי האש לא הגיעו. אחרי עשרים וחמש דקות הגיע הקטע הקשה ביותר, הרגשתי כבר שהלשון שלי נדבקת לחיך, הילדים כולם היו מפויחים, והבנתי שאין לי עוד מה להפסיד. לקחתי את השמיכה שהייתה מונחת על הספה ואת הכרית. תכננתי לקשור את הרגל של התינוקת לשמיכה, לשלשל אותה למטה ואחר כך לזרוק אותה לזרועותיו של מישהו. בעיניי חיפשתי את הבחור שיתאים למשימה האכזרית שאני הולך לבצע, וגיליתי שכן גברתן, צעקתי אליו וביקשתי ממנו להתקרב אליי. לא הספקתי לבצע את המשימה, אך תכננתי מיד לאחר מכן להכניס את בת השנתיים לתוך כיס הכרית וכך לזרוק גם אותה אל ידיהם של האנשים למטה. אלא שבדיוק אז הגיע צוות הכיבוי, ובנונשלנטית בלתי נתפסת התיז זרנוק מים למעלה, מה שגרם לאש להפוך להרבה יותר מפויחת ממה שהייתה. לאחר מכן נשלח המנוף הגואל, וסוף-סוף עלינו עליו -  ארבעה ילדים ושני הורים. כך חולצנו ומשם נלקחנו הישר לבית החולים. הגענו לבית החולים עם בעיות בנשימה ונזקקנו לחמצן. אני ניזוקתי קצת בריאות, אבל חוץ מזה הכל בסדר ברוך השם. אין לי מילה אחרת מלבד 'נס'".

חדר המדרגות שדרכו ניסיתי לרדת לילדים

"הקב"ה לקח חלק מהגשמיות, אך הוא הקפיץ אותנו מדרגה ברוחניות"

הרב אוחיון, מה אומרים לילדים אחרי כזו טראומה?

"הדבר הראשון שעשיתי אחרי ששוחררתי מבית החולים היה לשבת יחד עם הילדים ולהתחבק. כך התחבקנו כולנו. ביקשתי מכל אחד לספר מה חווה והתרכזתי בלשחרר את הכאב, שאף אחד מהילדים לא יפנים אותו, ושהוא לא ייאגר בשום מקום בגוף. אני חייב גם לציין לשבח את שכנינו היקרים והאהובים, משפחת בר חן, שטיפלו בנו בלי הפסקה ודאגו לנו לכל מה שצריך - בגדים טלפונים, אוכל, הכל מכל כל. היינו אצלם במשך שבוע ולאחר מכן שכרנו דירה קרובה לבית, שם אנחנו מתגוררים כעת ומנסים להשתקם מההריסות".

למחרת השריפה חזר הרב אוחיון לראשונה לביתו. "הגעתי הביתה ונאלמתי דום. המראות היו קשים מנשוא. זה לא רק שהקומה בה פרצה האש נהרסה, אלא אפילו הריצוף נעקר ממקומו ונותרו רק בטון וברזלים. לפני השריפה היה מדף עם כמעט 200 חולצות – כל החולצות של בני המשפחה. מכל המדף נשארו רק קולבים ואילו לחולצות לא היה שום זכר, אפילו לא פיח. חוקר האש אמר לי לאחר מכן: 'ראיתי הרבה שריפות, ומבית כזה לא יוצאים אנשים חיים'".

הקולבים בפרוזדור הילדים נותרו ריקים

גם ילדיו של הרב אוחיון הצטרפו אליו לביקור בבית. "הדבר הראשון שהילדים עשו היה לחרוט על הקירות השחורים את המילים 'תודה לך השם'", הוא מספר בהתרגשות, "זו הייתה התגובה הראשונה שלהם, הם הבינו ממה ניצלו ועשו זאת מיוזמתם".

למעשה, כמעט כל החפצים שהיו בבית עלו בלהבות, ובני המשפחה נותרו ללא שום דבר, במובן הפשוט ביותר של המילה. "אבל הדבר שהכי כואב לי", אומר אוחיון בצער, "זו העובדה שבדיוק יום לפני השריפה חזר יוסף בן ה-12 מהלימודים ובידו קלסר עב כרס. הוא אמר לי 'אבא, זו מתנה בשבילך'. פתחתי את הקלסר וראיתי סיכומים על גבי סיכומים כתובים בכתב ידו של יוסף. התברר שבמשך שנה שלמה הוא ישב בכל יום וכתב חיבור על כל מסכת עירובין, שזו אחת המסכתות הקשות ביותר בש"ס. הוא לא סיפר לי על כך מילה, כי רצה להפתיע אותי. כל כך שמחתי, ממש ירדו לי דמעות מהעיניים. זה היה הכי מרגש בעולם. ביקשתי ממנו שיקליד את החומרים בדחיפות ואכין מהם ספר. בחלומותיי ההזויים ביותר לא העליתי בדעתי שהקלסר היקר על כל תכולתו יעלה בלהבות יום למחרת. הילד שלי איבד את יצירת חייו. הוא השקיע שנה שלמה בעבודה הזו, בלי לספר, בלי לומר מילה. הוא רצה להפתיע אותנו, וכעת הכל ירד לטמיון". הרב אוחיון מציין שכאשר בנו ראה את צערו הרב, הוא חיבק אותו והבטיח לו שיעשה שוב חיבור דומה, רק שהפעם הוא יהיה אפילו טוב יותר. למחרת הוא התחיל במשימה... "הדבר היחידי שסחט ממני דמעות למשך שלושה ימים שלמים, זו תחושת הכאב האינסופי על אובדן פרי ביכוריו של יוסף, נזר תפארתי... אבל אני מאמין שהחיבור התורני של בני, שנשרף כליל, היה הקרבן שהגן על כל המשפחה", אומר הרב אוחיון בהתרגשות.

החיבור של יוסף מוקף באדום

אי אפשר שלא לשאול – ממה פרצה האש? 

"האש פרצה דרך המזגן. זה לא היה משהו שבשליטתנו, אבל כמובן שבעקבות מה שקרה דיברתי עם הילדים הרבה על נושא הבטיחות ועד כמה דברים עלולים להיות מסוכנים. הדגשתי להם שזה היה משהו לא שגרתי שלא אמור לקרות שוב, כי לא רציתי שיפתחו טראומות. הילדים הגדולים שאלו אותי אם אנחנו צריכים להתחזק במשהו, ואני הדגשתי להם להתחזק בדבר אחד ויחיד – תודה לה'. לזכור להודות להקב"ה על הכל, כי כפי שאנחנו רואים שום דבר לא מובן מאליו. להודות אפילו על הכפתור בחולצה האחת והיחידה שנותרה לנו. בשבת האחרונה ישבנו סביב השולחן וכל אחד סיפר על מה הוא הודה השבוע. זה היה מאוד מרגש והרגשתי ממש סיפוק בכך שהקב"ה אמנם לקח ממנו חלק מהגשמיות, אך הוא הקפיץ אותנו מדרגה ברוחניות. זכיתי גם לגלות עד כמה שהשכנים שלנו נפלאים ומדהימים, ממש כמו משפחה,  ובפרט משפחת בר חן שהם לנו לאחיעזר ולאחיסמך בכל דבר ועניין, כמו כן, משפחת בוץ ומשפחת סעדון – שתי משפחות שבלעדיהן היינו לגמרי מתמוטטים".

המשרד

ויש גם דבר נוסף שהרב אוחיון מדגיש:"מבחינתי קיבלנו כאן מתנה, ואני אומר זאת מהמקום הכי אמתי בלב. בעקבות כל מה שקרה כאן, זכיתי בפעם הראשונה להרגיש שותף אמתי לקב"ה, שבשעה שנשרף לו הבית לא ראיתי אף אחד שרץ להגיש לו עוגה, או לקנות לו בגדים או פרודוקטים שחסרים לו. למעשה, עד היום, אין מי שבאמת ניחם אותו. אז נכון שכולנו הולכים פעם בשנה כמו רובוטים לבית הכנסת כדי להתאבל על החורבן, אך גם מהרהרים כל הזמן על כמה כואב הגב ומתי נאכל בורקס ונשתה קולה. אישית, אף פעם לא חשתי את הצער בכזו רמה. לפני שלוש שנים נכנסתי לבית הכנסת בתשעה באב, ישבתי על כרית וכולם הדליקו נר והתחילו להיאנח: 'אוי לנו..' וגם אני התחלתי לבכות. לחשתי לבן שלי: 'אתה יודע למה אני בוכה?' והוא השיב לי: 'כן, בגלל חורבן הבית'. אבל אני קטעתי אותו: 'לא, אני בוכה כי אני לא מצליח לבכות. אני לא מרגיש מספיק כאב'.

"אז זהו", אומר הרב אוחיון וניכר שהדברים נאמרים מנהמת ליבו, "כעת אני כן מרגיש את הכאב הזה, אני מרגיש שהפכתי שותף להקב"ה בכל מה שקשור לחורבן הבית. אני פתאום מבין איך מרגישים כשנשרף הבית. אני מבין באופן המוחשי ביותר מהי התחושה כשכל החפצים שהיו לך אי פעם מפויחים בצורה כזו שאתה לא יכול לגעת בהם, כי גם אם תשטוף ידיים אחר כך, השחור לא ירד. אגב, גם כל המשרד שלי נשרף כליל, ואני מדבר על עשרים וחמישה קלסרים גדולים, עם המון חומרים חשובים. אבל אני גם רואה את הניסים והנפלאות שהיו לנו ולא גומר להודות. זה שכולנו ניצלנו ללא פגע זה לא פחות מנס".

לוח חשמל של קומת הילדים

ומה עם ההמשך? איך ממשיכים אחרי כזה דבר?

לראשונה מתחילת שיחתנו הרב אוחיון נאנח. "מה ההמשך? התשובה היא שאינני יודע. כשאצליח להשיג 500 אלף שקל נוכל להתחיל בשלושה חודשים של שיפוצים, ורק אחר כך נוכל לחזור סוף-סוף אל ביתנו. אנחנו סמוכים ובטוחים שהקב"ה שהציל אותנו מהאש, הוא זה שיעזור לנו גם הלאה, אין לי ספק בכך".  

כפי שהרב אוחיון ציין, משפחתו בת ה-13 נפשות, אינה יכולה לחזור לביתה המפויח, לפני שתאסוף את הסכום הנדרש לשיקום המבנה והבית. לסיוע בכל תחום ניתן לפנות לרב פנחס: 050-493-6060 או  לרב רפאל: 054-3344-304